אתמול הלכתי לים עם חבריי הטובים. נכנסנו למים וניסיתי להתיישב על הגלשן של אחד מהם וכשהצלחתי הם ניצלו את ההזדמנות כדי להפוך אותי ואז הרגשתי צריבה ביד והם אמרו לי שכנראה פשוט השתפשפתי מהגלשן כי לא הייתי מגיבה בכזה שיוויון נפש לעקיצת מדוזה. אחרי כמה דקות האזור התנפח ונהיה די ברור שזו כן צריבה של מדוזה. זה היה לא נעים, אבל לא נורא כמו שתמיד פחדתי שזה יהיה. נשאר לי סימן די מגניב.
אכלנו פיצוחים, עישנו, נרדמתי על החוף, שיחקנו פריזבי וצחקנו הרבה. היה כ"כ, כ"כ כיף.
ערב לפני זה יצאתי עם חברה לשתות קצת וברגע שהיא הלכה לבקש סיגריה ממישהו, בחור אחד בן 32 ניצל את ההזדמנות שישבתי לבד כדי להתחיל לדבר איתי. הוא ישר תקף עם "את ממש יפה, אצילית כזו. העיניים שלך מדהימות" ולא הרפה למרות שאמרתי לו שאני יוצאת עם מישהו. הוא היה ממש נחוש ובסוף אפילו תפס לי את היד וממש ניסה לשכנע אותי לתת לו את המספר שלי ("אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל את חייבת לתת לי את המספר שלך! בחיים לא פגשתי מישהי כמוך, אני באמת חושב שזה זה. זו תהיה ההחלטה הכי טובה שעשית בחיים שלך" והכל בטון מאוד מלודרמטי). חברה שלי הייתה צריכה פיזית לגרור אותי משם ולצעוק עליו שאני לא מעוניינת ושיעזוב אותי כבר, כי אני פשוט המשכתי לנסות להסביר לו בנחמדות שיניח לי והוא פשוט סירב להקשיב.
למה רק מוזרים מתחילים איתי?
היום נפגשתי עם הבחור ונסענו ללמוד אצלו. בגלל שהוא קצת חולה באמת למדנו ולא רק עשינו מלא סקס כמו שבד"כ קורה במקרים כאלה. גם יצא שנמנמנו יחד איזו שעה והוא חיבק אותי ממש חזק וזה היה ממש נחמד וחלמתי חלומות מוזרים (אני עדיין לא מרגישה אליו כלום).
הייתי מאוד פרודוקטיבית היום, ובכלל, בזמן האחרון.
אני לאט לאט מצליחה להשלים עם העובדה שאני זקנה משעממת ודי לאהוב את זה.
מי צריך אלכוהול, מין מזדמן והרס עצמי כשאפשר במקום זה לקום כל בוקר בשמונה (יקיצה טבעית) ולעשות עם עצמי משהו.
ג'נטלמן שאוסף אותי מהבית ופותח לי את דלת המכונית (בריטי, אחרי הכל)
אופה לי עוגיות ומקפיץ אותי לעבודה
מלטף ומחבק אותי כשאנחנו צופים בסדרה ביחד
באמת ובתמים מרגיש בר מזל שאתה זוכה להיות איתי ולא שוכח להזכיר לי את זה עם מחמאות אינסופיות
אתה מעניין ומוכשר ומגניב
אבל
אני לא חוטפת סחרחורת נעימה מלהסניף לך את הצוואר
וגם לא מהנשיקות שלך
הסקס בסדר. אם הייתי המורה שלך הייתי אומרת להוריך "לילד יש פוטנציאל"
אין לי חיוך אוטומטי כשאני רואה אותך
אני מצחיקה אותך הרבה יותר משאתה מצחיק אותי
וברור שתעשה לי לייק על כל דבר שאני מפרסמת בפייסבוק
ובכל זאת
אף אחד אחר לא מרגש אותי, זה לא כאילו יש לי אלטרנטיבה
אז להמשיך לזרום זה סבבה, לא?
כרגע זה נראה כאילו היתרונות עולים על החסרונות, אז מה מפריע לי להמשיך לנסות?
מותר לי להיות ילדה קטנה גם בגיל 24 ועדיין לחלום על אהבה מטורפת שתבוא ותסחוף אותי מרגליי. מה שיש לי איתו בטוח מדי, צפוי מדי, פרווה.
חסרה לי תשוקה בחיים, בכל היבט.
you are beautiful but you don't mean a thing to me
(אני מרגישה שאני עושה לו קצת עוול כאן, אז אני צריכה עריכה: הוא באמת מדהים, ולא רק על הנייר. אני פשוט מאוד אמביוולנטית לגביו, לגבינו. כששכבנו מחובקים והוא פתאום אמר לי "את כל כך יפה" בטון מושלם כזה שרק יכולתי לדמיין בפנטזיות-זוגיות שהיו לי בשנה וחצי האחרונות. איך שהוא קורא לי "מדהימה" כל הזמן. הכרבולים העוטפים שלו ואיך שהוא גורם לי להרגיש כ"כ מוגנת. איך שהוא כ"כ נזהר איתי, תמיד מוודא שאני בסדר וקורא את התגובות שלי כ"כ במדויק "את נראית קצת לחוצה לגבי העניין [לפגוש את חברים שלו], זה בסדר. אני לא לוחץ, העיקר שתרגישי בנוח".
אז חצי מהזמן אני לחלוטין מתמוגגת ממנו וחצי מרגישה אליו כלום אחד גדול ומפחדת שאני סתם מבזבזת לו [לנו] את הזמן ומפחדת שהוא יפגע בסוף)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
