הוא הסיע אותי למרות שיכולתי ללכת. אולי רק בגלל שרצה להרגיש את הגוף שלי נצמד לשלו כשאחבק אותו לשלום.

הקור הזה מזכיר את תל אביב, בכבישים שנמתחים תחת פנסים בעולם של אספלט ומכוניות. ביופי עגום של ריחוק. בתחושה הזאת של ויתור על ההשתוקקות לקרבה, לא כי לא מצאתי לי, פשוט כי לא ניראה לי שהיא אפשרית.

שוב אני בונה מערכות יחסים מורכבות וחסרות משמעות בשבילי, בהן יש לי יותר מידי כוח ופחות מידי שליטה, בהן אני אומרת "אני אוהבת אותך" רק כתשובה. רק כי האוויר שנישאר ללא אותן מילים מכיל יותר מידי משמעויות אחרות שאין לי כוונה להגיד.

הוא הסתכל עליי ושאל אם אני בטוחה שהכל בסדר.

"כן" עניתי במילים.

לא, עניתי בגוף.

ואני מודעת לחלל שאני יוצרת, הוואקום מסביבי. בידוד שלא מאפשר לדבר לעבור. מקום בו הנשימה בלתי אפשרית והמילים חסרות משמעות.

אני לא נסגרת, רק נפתחת לתוך עצמי.

ושוב ניראה שעברתי הכל כדיי להגיע לאותה נקודה.

אני אוהבת כמו שאהבתי פעם, מרחוק מידי. נשארת יותר מידי בתוך עצמי. יותר מידי נאהבת.

הוא עצר מול הבית.

הגוף שלי נצמד לשלו כשחיבקתי אותו לשלום.

יותר מידי מוכרת בזַרוּתי.