ימי אוטופיה הגיעו לעולם, ימים של שמחה, של מחסור ברוע, של אהבת הזולת.

היו דיבורים על פריצת דרך בהקמת יישובים על כוכב מאדים, בקרוב מאוד יוכלו כוכבים אחרים להיות מיושבים באופן מלאכותי, ובכך למעשה המין האנושי יתרחב לגלקסיות.

ועדיין הרגשתי שונה, הבטתי בעצמי כל בוקר, וראיתי את אור, שלא עושה כלום מיוחד, מפעיל מועדון מני רבים, כל יום הוא מסיבה, התחילו להיות דיבורים על השמדת הכסף, הרי אין שום בעיה בעולם, לא צריך כסף, העולם מתקדם לסוף עידן השאלות.

ומשהו היה חסר לי, הרגשתי כאילו נולדתי לעולם שהכל מוכן בשבילי, רציתי יותר מזה, יותר מלקבל הכל על מגש של כסף, תמיד קינאתי בהורים שלי, ועוד יותר אחרי שגיליתי שהם לקחו חלק בקשת המלאכותית, רציתי תהילה, רציתי להיות כמוהם, אב מייסד, חלוץ, פטריוט של השיחרור העולמי.

לא האמנתי בקסמים, מאחר ולא היה צורך במשאלות, כמו שאמרתי, היה לי הכל תמיד, אבל דבר אחד אהבתי ממש: את הבית של סבתא שלי, הוא היה במושב, היא עברה למושב לקראת הסוף, היא הייתה ותיקה מדי, הקשת המלאכותית לא עזרה לשמור אותה חיה כמו מישהו שנולד (ככל שאדם היה צעיר יותר כאשר נוצרה הקשת המלאכותית, תוחלת החיים שלו הייתה ארוכה יותר, אלה שנולדו לאחר הקשת המלאכותית יכולים להגיע לפי הערכה לגיל 500 כאילו זה גיל 30), היא עמדה למות, רק בגיל 100, והחליטה לעבור למושב, "במושב גם אם אתה לבד אתה תמיד עם מישהו" היא נהגה לומר כשהיא מלטפת את הכלב שלה, היא מעולם לא רצתה בת זוג לאחר ששונתה נטייתה המינית, היא שבעה מחיי אהבה מזמן.

הבית שלה היה פשוט כל כך, שהיה צריך לעבוד בשביל לתחזק אותו תמיד, ההורים שלי תמיד ביקשו ממנה שתרשה להם לקנות לה בית חדש, היא לא הסכימה, "הקשת המלאכותית שלכם הפכה את כולם להומואים, אבל אתכם ממש לנקבות! לא יהרוג אתכם קצת כושר" היא נהגה לומר כשגיא היה מסתבך עם הפטיש, תמיד אהבתי את זה, לעבוד בידיים, זה הרגיש כאילו עדיין יש מה לבנות בעולם.

נסעתי לבית שלה, נכנסתי אליו, הבית היה מאובק, הכל היה בדיוק כמו שהיא סידרה לפני מותה, הכורסאות, הדירה, היא סיפרה לי שעד גיל 13 הם חיו במושב, בשביל השקט והחיות, גיא נולד בשנת85, והיה בן 3 בשנת 88, שנה מופלאה לדעתי, הכל היה עדיין חדש לעולם, אבל הייתה טכנולוגיה, החוק נגד הומוסקסואליות בוטל, הכל התחיל להבנות מבחינת מיניות, לפחות מנקודת המבט ההומו-לסבית.

העברתי את היד שלי על הכורסא בסלון, טעות, אבק עלה, הלכתי לכיוון חדר השינה שלה, התיישבתי שם, על המיטה, אבק עלה שוב, עצמתי עיניים, בחוץ נשמע רעש של תחילת גשם,הבטתי דרך החלון, ראיתי קשת בענן, הסתכלתי עליה, "הלוואי" לחשתי.

לפתע ברק פילח את הקשת, לכיווני, עפתי על המיטה, כשהתעוררתי, לא היה אבק, ולא היה דבר, הכל היה נקי ושונה כל כך, שכבתי על המיטה הזוגית, לא מבין איפה אני, שעון קיר אמר שהשעה 12 בצהריים, אפילו מחשב לא היה, או ממיר לוויני, חלק מהתמונות חסרות, הכל נראה כאילו זה עתה ניקו, הכל נראה חדש, מושקע, מבחוץ הדשא נראה צעיר, העצים היו קטנים יותר דרך החלון, המגרש ברקע היה נראה כל כך זנוח, התחלתי להלחץ, משהו מוזר קורה, לפתע הדלת נפתחה, וסבתא שלי נכנסה, בהינו אחד לשני בעיניים, "מי אתה?" היא שאלה, הבטתי בה בלי להאמין, היה לה עיתון ביד, הסתכלתי עליו, הספקתי לקרוא את התאריך, היה תאריך בעברית שלא הצלחתי לקרוא, אבל התאריך בלועזית היה ברור, "05/02/1988".

בלעתי את הרוק שלי

סבתא שלי, מולי, ב1990

חזרתי בזמן.

"מי אתה?! אני אקרא למשטרה!" היא צעקה, מחזיקה טלפון, כלומר, אני חושב שזה היה טלפון, זה היה ענק.

"אני...קרוב משפחה" אמרתי

היא הסתכלה עליי, "קרוב משפחה?"

"עדיף שתשבי" לחשתי לה.

זה יהיה חתיכת סיפור..