אני רוצה להרגיש אהבה או הערצה כלפיהם, אני פשוט לא יכולה.
אני מרגישה לפעמים כמו מכונה, כאילו מנותקת מהרגש של עצמי כלפיהם.
אני כל כך רוצה לדאוג להם, לתת להם אהבה, חיבה, להפגין רגשות מסויימים
אבל אני פשוט לא יכולה.
אני מרגישה רע על עצמי, כמו שינאה עצמית כזאת,
איך לא כואב לי כשקשה להם? למה לא מציק לי כשהם מרגישים רע?
למה אני מנותקת כל כך מהם כשאני כל כך רוצה להתקרב?
לפעמים אני בוכה ולפעמים רע לי אבל רק בגלל שאני לא מרגישה כלפיהם את הכאב הזה, דווקא כשרע להם.
אני רוצה כל כך להבין ולעזור, להרגיש חלק מהם, להבין אותם,
זה פשוט לא זה.
כמו מכונה ללא רגשות.
וזה לא שאני לא אוהבת אותם.
אני אוהבת אותם כל כך, אני פשוט אוהבת אותם אבל לא יכולה לחיות איתם.
אוהבת אותם מרחוק, אוהבת אותם כשהם שם אבל מבלי שהם קרובים.
יכול להיות שנפגעתי כל כך הרבה, כל כך הרבה פעמים ואילו הסיטואציות הכי קטנות שהיו לי איתם הם אלו שגרמו לי לנתק הרגשי הזה.
אני בוכה עכשיו, לא כי היא במיון, אני בוכה כי לא איכפת לי שקשה לה, אני בוכה על עצמי.
בוכה על כמה שאני מגעילה שאני לא מרגישה את הכאב עליה, בוכה כי לא באמת איכפת לי שרע לה.
שונאת את עצמי כל כך כי פשוט לא איכפת לי מהדברים החשובים.
כל כך אגואיסטי מצידי לבכות על עצמי שהיא יושבת שם ורע לה.
כל החיים הם נתנו לי, הכל!
אבל הם פשוט לא מבינים.. שכל זה לא שווה כלום.
לא מעניין אותי החומריות, לא מעניין אותי חיי הפאר והיופי.
אני לא מסתכלת על כל זה.. כל החומריות אף פעם לא היתה שלי גם אם אני אקנה את כל מה שאני רוצה, זה עדיין לא שלי, בחיים לא יהיה שלי.
יש דברים אחרים שמעניינים אותי, יותר ממה שהם חושבים.
וזה הכי כואב לי, שהם פשוט לא מבינים אותי.
כואב לי שכל חיי ניסיתי להתקרב ולהסביר להם את הדרך שלי, אבל הם הפנו את הגב, טרקו לי את הדלת בפנים.
במשך הזמן למדתי להתמודד עם הרגשות בדרך שלי, דרך התנתקות.
וזה הכי כואב, ועל זה אני בוכה.
אני בוכה על עצמי.
*Pumpkin*
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
