אני חושבת שיש לי את זה,
מתפרצת, בוכה, צועקת, אוהבת, שונאת והכל במצמוץ אחד.
אילו רק הייתי יכולה לשבת רגע בשקט, להקשיב לעצמי.
בוכה ובוכה כמו ילדה קטנה, בלי הפסקה.
בוכה עד שהעיניים מתנפחות, הלב פועם חזק והריאות מתאמצות לעוד נשימה,
בוכה ובוכה בלי הפסקה,
רוצה שיקחו אותי מפה, רוצה לברוח, שאננה.
שאננה לגביי החיים, לגביי העתיד, אומרת תמיד שהכל יהיה בסדר.
אין לי כוח להמשיך הלאה, אני מפחדת מדיי, מפחדת יותר מדיי לעצור את הכל, להסגיר את עצמי למוות.
מפחדת מהמוות, מפחדת לפגוע בעצמי, מפחדת לחזור לעבר.
אבל כל כך רוצה...
אני מנסה לחשוב על דברים שמחזיקים אותי פה
אולי עולים לי בראש אחד או שניים ששווה להישאר בגללם, וגם אולי, לא יותר מדיי.
אני במצב רגיש כרגע ואני מודעת לכל שלב שאני עוברת, מפחדת מה יגידו אחרים אם הם ידעו,
מפחדת שיגידו שאני לא האחת המושלמת,
מבחוץ הכל ניראה יפה ושקט אבל מבפנים מתחוללת סערה, סערת רגשות שלפעמים מתפרצץ החוצה,
אבל מבלי שרואים, רק את הסוף הם רואים, כשכבר יורדות הדמעות.
רק את הסוף הם שומעים, כשאני כבר לא יכולה יותר.
אני שונאת הכל, הכל הכל הכל, שונאת את מה שאומרים לי , שונאת את מה שאני עושה , שונאת שאני כל כך שאננה מבלי שיהיה לי איכפת יותר מדיי לשנות את זה, שונאת כשקשה לי, שונאת כשאומרים לי את זה בפנים, שונאת את עצמי כל כך, שונאת שכולם צודקים.
שונאת שאני יודעת את הכל אבל לא יכולה לשנות כלום, משהו עוצר בעדי, שם לי רגל, מפיל, וכשאני קצת עולה למעלה יש משהו שגורם לי ליפול שוב!
כל כך פחדנית,
כל כך.
כרגע,
אני מפחדת לעזוב אותו, מפחדת שאם הוא ילך לא ישאר לי כלום,
מרגישה כל כך תלוייה.
מרגישה שאני הולכת על חבל דק, יותר מדיי דק.
מרגישה שאני הולכת למעוד שוב,
הפעם זה הולך להיות באמת חזק.
שונאת את זה!
לא רוצה לחזור על טעויות, בחיים לא חזרתי אז למה להתחיל עכשיו?
בסך הכל אני רוצה לנשום, לחיות בלי הרבה זיוני שכל.
בסך הכל אני רוצה לעשות מה שטוב לי בלי לתת חשבון מה אחרים יגידו,
בסך הכל אני רוצה להיות בן אדם כמו שהייתי פעם- צוחקת שמחה מלאת מרץ.
נימאס לי ממה שאני עכשיו.
אני הולכת לעזוב הכל בסוף החודש.
להתחיל מחדש.
*Pumpkin*