We're part of a story, part of a tale

היא גרה בתוכי, שם באמצע, בין הלב למוח במקום אפל כזה שאף אחד לא רואה.

היא הייתה רעה, עם פנים מפחידות ושיער מתגלגל עד למטה, הגוף שלה הזכיר ילדה קטנה תמימה שעדיין לא ידעה מה זה לחיות.

הייתי קוראת לה והיא תמיד הייתה באה, לפעמים קצת באיחור אבל זה לא מנע ממני לחבק אותה, תמיד מחדש.

כשהיא נישארה הרבה זמן הייתי מתחילה לצרוח, בלי להשמיע קול, להקרע מבפנים, הייתי צורחת עליה שתעזוב אותי בשקט ושאני כבר לא יכולה יותר שהיא איתי, הייתי זורקת הכל, מתפרצת ובוכה, צועקת על כולם בלי להרגיש, בעצם הייתי מדברת רק אליה " תעזבי אותי" הייתי אומרת לה בשפתה.

והיא הייתה נישארת..

עוד יום..

ועוד יום..

ועוד..

ואני הייתי נשברת.

לפעמים אחרי חודש או יותר היא הייתה עוזבת, מורידה ממני את הידיים החונקות, משחררת, ואז שוב הייתי נושמת..

ואחרי כמה זמן הייתי ניזכרת שבעצם זה לא כזה נורא שהיא כאן, אז הייתי קוראת לה שוב והיא לא הייתה עונה, כי היא כבר מפחדת.

גם אני הייתי מפחדת..

והייתי צורחת, פשוט צועקת, מתחננת שתבוא שוב, שתעזור לי לכתוב, להוציא את הכאב, לספר לכל מי שרק רוצה לשמוע שקצת רע לי, לעזור לי לבכות באמת.

הייתי מתחננת שתשוב רק לרגע להשכיח ממני הכל, שאוכל שוב להיות אני, להרגיש את עצמי מחדש, "רק לרגע" הייתי אומרת.

והיא הייתה מתעלמת..

שבועות.

היא באה שוב והפעם הייתה שונה, עם פנים של ילדה קטנה אבל עם גוף אכזרי, כזה שאי אפשר להסתכל עליו, עם ציפורניים ארוכות שמוכנות לתפוס בהכל רק לא ליפול..

והיא הייתה חונקת, מוציאה ממני הכל.. !

ואני הייתי כותבת, שוב מספרת מה מתחולל בתוכי.

עד שהייתי נישברת, בוכה וצועקת, שתעזוב אותי כי אני לא יכולה יותר, ידיים מלאות דם, הראש כואב מבלי לנוח, הלב כבר הפסיק לפעום מזמן והנשמה ריקה מנשימה.

הייתי ניחנקת.

מתחננת שתעזוב.

החיה הקטנה שבי.

ככה הייתי חיה, שבועות, חודשים, שנים, מבלי הפסקה..

עם צעקות כל פעם מחדש.

ועכשיו.. פתאום נזכרתי, אני חושבת שהרגתי אותה, אני נוגעת בחזה אבל לא מרגישה כלום, מן ריקנות כזאת, כלום.

ממש מתה, אני חושבת שהרגתי אותה.

אני רוצה אותה שוב,

רוצה אותה חזרה, עם כל הבעיות והרגעים הרעים, היו לנו גם כמה שניות של אושר...

אני זוכרת.

כל הסיפורים הכי יפים שלי היו איתה,

אני רוצה אותה שוב,

את החיה הקטנה שלי.

שתחזור ותעזור לי לכתוב.

שוב.

רק דמעות נשארו,

וכבר למדתי מה זה לאהוב.

אני חושבת שהחלפתי אותה.

וזה כואב..

כואב.

*Pumpkin*