זה סיפור קצר וחדש שהגיתי בבית ספר ואתמול והיום הקלדתי אותו. הסיפור עוסק בהיבטים הפילוסופיים של מיצוי הפוטנציאל ומימוש החיים עד הסוף. ולא-אני לא מעודדת אנשים להיות רוצחים.

לא לעתים קרובות ביקר הדוכס בחצר המלך, לא לעתים קרובות חפצה נפשו  בערבוביה שבארגון משלחת שתרכב כל הדרך מטירתו שבצפון הממלכה לטירת המלכות בדרום, אך כאשר פנה לבקר בחצר המלך כיבד אותו ידידו משכבר הימים בסיור בארמון המלכות תוך סקירת החדש בחצר ההומה.

הדוכס נהג לצעוד אחרי ידידו, שיערו החום והעשיר משומן וקשור על ערפו בעירוב יוצא דופן של פאר אצילי לפשטות צבאית. אין פלא בכך, שכן בעבר היה הדוכס ראש המשמר המלכותי, מעוטר ונערץ על-ידי הנשים כולן. את תואר הדוכסות קיבל שנפגעה רגלו, במניעה של ניסיון התנקשות במלך. הפגיעה הקשה מנעה ממנו להמשיך בשירותו את הוד-מלכותו, וזה האחרון הציע לו פיצוי בצורת תואר אצילות, משרתים ואדמות בהם יוכל להשתכן בנוחות לשארית חייו. לא רבים היו מתנגדים לאורח חיים שכאלה, אך הדוכס, או בשמו-מִיכַּאֵל נִיאוֹ, לא חשק בחיי שקט אציליים, המותווים בפאר, ואת תוארו החדש והנכבד נשא בכבוד, אם כי לא ברצון.

"הינך נראה מוטרד" ציין המלך, בעודם צועדים בגני המלכות המרהיבים. מיכאל הלך בזקיפות, למרות צליעתו הקלה, כאשר פנה אליו המלך הפנה את מבטו להביט בו. "מחשבתי נודדת" אמר בהתנצלות, והחזיר מבטו לגנים, כמתרשם מהעיצוב הססגוני והצמחים האקזוטיים שהובאו לחצר המלכות מכל קצווי תבל. כיצד יכול היה מיכאל לספר למלכו-מיטיבו כי שקל את חוסר הטעם שערב בחייו מאז פרש לחיי אצולה. "אתה זקוק לאישה," פסק המלך בבדיחות הדעת, "גבירה אשר תענג אותך ותשכיח ממך את כל הצרות הללו, שגורמות למצחך להיות כה חרוש קמטים". עד עתה לא הבחין מיכאל כי קימט את מצחו, ומיהר להחליק אותו.

הוא פלט צחוק קצר ומריר, "איזו אישה תרצה אותי? עם צליעתי, חזי המצולק ומנהגיי הגסים? מוטב אדאג לרווחת אדמותיי, ובטיחותן". המלך שלח אליו מבט חסר-אונים ונאנח, יודע כי אין טעם להתווכח עם הדוכס, אך זאת ציין-"אינך אלא בשנות השלושים הראשונות לחייך". שתיקה בלתי-נעימה השתררה, לאורכה העמיד מיכאל פניי מתעניין בגנים.

"הנה עניין שיעודד אותך," הציע המלך, "אקח אותך לראות את המרתפים, תאי הכלא המלאים יעודדו את רוחך". מיכאל חייך, אכן יסב לו עונג לראות כי המשמר מתפקד גם בהעדרו, אם כי גם בעניין זה הייתה מרירות קלה-האם באמת לא היו זקוקים לו? אלו כשל המשמר לאחר פרישתו בטרם עת, היה עומד בגאווה לפניהם ואומר כי הנה לא יכולים הם בלעדיו. מיכאל נזף בעצמו על מחשבות אנוכיות שכאלה. "אשמח לבקר בתאי הכלא" אמר, מנסה לשמור על קולו קליל. המלך חייך בשביעות רצון ושניהם החלו צועדים לעבר טירת הענק, העשויה אבן ושיש.

בדרך למרתפים ראה מיכאל לא אחת את פקודיו לשעבר, הם חייכו אליו בחיבה, ואחדים אף עצרו והצדיעו לו, כמו בימים בהם עדיין היה ראש המשמר. "הם מכבדים אותך" אמר המלך וטפח על כתפו של מיכאל, זה הנהן והמשיך ללכת קול צעדיו הצולעים כמעה רך על רצפת השיש הצהבהבה.

מדרגות פתלתלות הובילו למרתפים, המלאים תאי כלא אפורים. רבים מהתאים הללו היו מלאים בזכותו של מיכאל. הם זיהו אותו, כמובן. חלקם שלח לעברו קללות, או ירק לרגליו, אך הרוב ברכו אותו, כי אף שהיה ראש המשמר והביא למעצרם של רבים, התחבב מיכאל על הבריות במזגו הנעים ויחסו השווה לכל נפש. לא אחת נהג לשבת לצד התאים ולדון עם האסירים, שואל אותם מדוע פנו לחיי הפשע, ולעתים טף ניסה להניע אותם. פעמים אחדות אף שכנע את המלך לחנון אסיר זה או אחר, כזה שהיה משוכנע שהצליח להניעו מדרכי הפשע האפלות. ולזכותו של מיכאל יאמר-מעולם לא טעה.

"ראה, ניאו," אמר המלך בגאווה, "הבט בכל הרוצחים, הגנבים והאנסים הללו, אין ספק כי השארת משמר מיומן מאחוריך", ולנוכח מבטו המושפל של מיכאל הוסיף, "אך לעולם לא יהיה המשמר חזק ומיומן כל כך כמו בימיך". מיכאל אילץ חיוך מריר והם המשיכו להלך בין התאים.

בעודו סוקר את תאי האבן האפורים, ומחמיא למלכותו על הטיפול המסור והיעדר העכברושים ששרצו בכלא זה שלוש שנים לפני כן, כמו גם האסירים הבריאים, לפתע שמע מיכאל נשימות כבדות מהתא שלשמאלו. צועד באיטיות, קרב מיכאל לתא. תא זה היה ריק בעבר, וכעת צל שחור נח על הקיר, ותחתיו אדם, אדם צנום, מבט אדיש אך פרוע בעיניים זהובות-זהובות, בוהקות בחשכת התא. "מי זה?" שאל מיכאל בשקט, מפנה תשומת ליבו של המלך, אשר הי עסוק בבדיקת מצבו של אחד האסירים.

חיוך פשט על פניו של המלך. "אני רואה כי מצאת את האסיר החדש, והמסוכן ביותר שלו", אמר וקרב לתא, כיניו של האסיר נתלו בו, ופניו הארוכות יצאו מן הצללים, חשפו צלקת לבנה מעל הגבה השמאלית וזקן זיפים, כמו גם חיוך רחב, ממתיק סוד. "'אומן המסכות' קוראים לו," אמר המלך, "כמו גם 'מחליף הפרצופים', 'הרוצח חסר הפנים' ו'המתחזה', אך את שמו האמיתי טרם הסכים לגלות".

מיכאל הביט בדמות הכחושה, שמבטה היה נעוץ בו, "מה פשעו?" שאל מיכאל. הייתה זו הפעם הראשונה בה שמע הדוכס, ראש המשמר לשעבר, את סיפור האימים.

את ליל ראשית החורף נהגו לציין בנשף מסכות בארמון המלוכה, היה זה נשף מהודר ויוקרתי, אליו באו כל בני האצולה מכל רחבי הממלכה. שמלות מעוטרות חוטי זהב, שני וכסף, משי במגוון צבעים ואבני-חן שעלו בזוהרן על זוהר הכוכבים. נגנים הגיעו מארצות שונות, מביאים איתם מוזיקה מהירה וקצבית, כמו גם רוגעת וערבה לאוזן.

נשים לבשו מיטב מחלצותיהן והגברים התהדרו לא פחות, הכל עטו על פניהם המאופרות מסכות ססגוניות. לבנות למאוהבים, כחולות לשלווי הנפש, מסכות של בעלי חיים ובעלי כנף, רבות מספור ובשלל צבעי הקשת. נשפים שכאלה הינן ללא ספק גולת הכותרת של פיתוח התרבות בחצר הארמון. המלך הנכבד עטה על עצמו קטיפה כחולה, משי ארגמני, שיערו השחור, אשר החל לא מכבר להאפיר, הוסתר על-ידי פאה כסופה, והמסכה-הדוקה על פניו בגוון אולטרה-מרין משגע. אבני אודם יקרות השתלשלו מתנוכי אוזניו, מצווארו ומפרקי ידיו, שלא יעזו לומר הבריות כי מלכם נופל ביופיו מאחר.

הנשף החל, מסחרר ונהדר, אוכל היה בשפע ויין זרם כמים, העושר נגע בכל. על-מנת להלהיב את הבריות הציע המלך להשאיר את דלת האולם פתוחה, ולאפשר כניסה חופשית גם לפשוטי העם, שתחת המסכות הצבעוניות יאבדו הבדלי המעמדות, שכן ברגעי שמחה על כולם להיות שווים.

היה זה קרוב לחצות הלילה שהבריק הברק הראשון, ולאחריו רעם מתגלגל אשר גבר בעוצמתו על המוזיקה. גשם הברכה הראשון של החורף החל יורד לקול תשואותיהם של באי הנשף. דמות נוספת נכנסה לאולם, לבושה גלימת משי שחורה ולפניה מסכה שחורה. איש לא הבחין בו, איש לא הבדיל אותו משארית הקהל. כובע צילינדר שחור לראשו, הניף האיש את ידיו העטויות כפפות לבנות והכריז כי יבצע אשליות קסם אל מול הנוכחים. קרבו הנשים והנערים הסקרנים, בידיהם כוסות היין המלאות למחצה. בזריזות ידיים מרשימה הפריח יונים מתוך שרווליו והגיש זרי פרחים לנשים. איש לא הבחין באבקה החיוורת שנשרה מידיו כאשר הניף אותן, וכיצד נפלה זאת באיטיות לתוך כוסות היין. מחיאות כפיים נלהבות, קידה עמוקה וניצוץ של עיניים זהובות, מדהימות.

הנוכחים לא הבחינו כי לאחר הופעות אחדות נעלם הקוסם, ועוד פחות הבחינו בנוכחותו הפתאומית של הג'נטלמן הצעיר בבגדי הזהב, שהחל מזמין את הנערות לריקוד, ושוחח בשמחה עם הגברים. מתוך מקל בעל גולה לבנה בראשו, אשר אחז כל העת, יצאו, בלתי מובחנים, עכבישים קטנים, קטנים וארסיים. העכבישים טיפסו לשרוולים ועקצו, בלתי מורגשים כמעט. ושוב בוהקות זוג עיניים זהובות מבעד למסכה, הפעם כסופה. נעלם. דמויות רבות הופיעו באותו לילה, גברים כנשים, ולכולם עיניים זהובות ובוהקות. איש לא חשד, לעולם לא אותה תלבושת, לעולם לא אותה מסכה, השיער משתנה וכן הקול, אפילו שפת הגוף לא נשארה קבועה.

שעת שתיים בלילה כבר עברה לפני שהצרחה הראשונה נשמעה, נמלטת מפי נערה צעירה אשר אמה צנחה לפתע למולה, חסרת רוח חיים.

 ערבוביה החלה, אנשים מתים בכל מקום, צעקות אימה. האווירה הקלילה והמאושרת כל כך הפכה רוויה בפאניקה ופחד. אנשים רצו לכל עבר, וביניהם-גם הדמויות זהובות העיניים, צועקות ככולם, והרי זה אותו אחד, המחליף את פניו ובגדיו, מהיר שלא כדרך הטבע, אך בידו אחוזה כל העת סכין, ובתוך הערבוביה הוא נועץ אותה בגבות האנשים. "הקוסם!", "האדון!", "הגבירה!", האשמות לכל עבר וכמו שנאמר שמה, כך הדמות נעלמת והופכת דמות אחרת, איש לא מוצא את הרוצח הערמומי, האומן במסכות.

המשמר נהר לתוך החדר, עוצר אנשים, בודק את המתים והגוססים, ולכולם מכנה משותף-איש בעל עיניים זהובות. עברו כמעט שעה ומחציתה, מתים רבים מספור, בטרם הניח המשמר ידיו על אומן המסכות המהולל. כובלי באזיקים ומושכים מעל פניו מסכה אדומה ופאה ערמונית כדי לגלות את הפנים הארוכות וכואבות, וחיוך מרומם שדועך לאיטו.

הם שמו אותו בכלא, עד שיחשוף פרטים אודות עצמו, ויתלה. אך לילה זה נחשב לטרגדיה, ובטרם עבר חודש ימים כבר נכתבו שירים אודותיו. היפה, והעצוב ביניהם נחתם במשפט: "בלילה שבו מסכות מכסות פרצופים, ואין לדעת מי הוא מי, לעולם לא תדע מי היה האחד שאחז בסכין".

מיכאל הקשיב לסיפור, מרותק, מבטו נשלח לאיש בתא אשר ישב גם הוא והקשיב לסיפורו שלו, וחיוך על פניו. "ובכן, עד שלא יגלה את פרטיו ירקב בתא, ולא נוכל לתלות אותו" סיכם המלך וסידר את מעילו. מיכאל הנהן, מבטו עדיין נעוץ בדמות בתוך התא.

לפתע רץ שליח לתוך המרתפים, לבוש בבגדי השליח הצהובים. "המלך מתבקש לבוא לחדרו, שכן קבע פגישה עם החייט המלכותי ולא הופיע" דקלם הנער. המלך נאנח, "ובכן, ניאו, אתן לך להמשיך בסיור לבדך לזמן מה. כבר שכחתי מהחייט הארור הזה". מיכאל הנהן, המלך בירך אותו לשלום והלך בעקבות הנער השליח לעבר חדריו בקומות העליונות.

מיכאל הביט על גבו המתרחק של המלך, ולאחר שזה יצא מטווח ראייתו פנה וישב על רצפת האבן, נשען על הקיר לצד התא. "קרב הנה" אמר לאיש בתוך התא, וכדי להבהיר כוונותיו אף סימן לו בידו. קול גרירה כאשר האסיר משך את עצמו לכיוון הסורגים. כעת, באור הקלוש הבחין מיכאל כי האסיר היה צעיר למדי, לא יותר מבן שלושים, ואף היה יכול להיות נאה למדי אילולא היה רזה כל כך. "יודע אתה מי אני?" שאל מיכאל בשקט, האסיר הנהן. "אתה מיכאל ניאו, ראש המשמר המלכותי לשעבר, פרשת לחיי אצילות לאחר שנפצעת ברגלך, אך לפי סגנון לבושך אינך אוהב את חיי האצולה, ואינך יכול להשתחרר מהעבר הצבאי שלך", הייתה זו הפעם הראשונה ששמע מיכאל את קולו של האיש, והתפלא עד כמה צלול היה הקול, בוודאי היה יכול להצטיין בשירה. אך יותר מכך התפעל מיכאל מהצורה בה ניתח האסיר את דמותו בקלות שכזאת.

"ואתה? מי אתה? דמות מסתורית שמתחבאת מאחורי מסכות?" מיכאל הביט הישר לתוך עיניו של האיש, סימן לכבוד ולשוויון נפש. "'אומן המסכות' הם קוראים לי. ואצטנע יתר על המידה אם אומר שאינני אומן" אמר בחיוך, "באשר למי אני? מי יודע מי הוא באמת? אני עשוי להיות קוסם, אני עשוי להיות ג'נטלמן למופת, או אולי רוצח חולה בנפשו". מיכאל התרשם כי הוא עומד בפני אדם פיקח ביותר. "נוכל להתחיל בשמך" הוא הציע, האסיר הנהן. "סִיגְרָאן. סיגראן חסר הפנים" אמר בכובד ראש. פניו של מיכאל לא אמרו דבר.

"אינך נראה לי כאדם שפשע הוא טבעו, או כזה החולה בנפשו. מדוע אם כך?" שאל מיכאל ושוב פגש בעיניו של עיניו של סיגראן, זה האחרון חייך חיוך רחב. "משום שיכולתי" הוא אמר בפשטות ועיניו הזהובות בהקו, "משום שיכולתי להחליף את פרצופי, משום שיכולתי לרצוח מבלי שיבחינו בי. בחנתי את תושייתי וכישרוני". מיכאל הביט בו כלא מאמין, "רק משום שיכולת?!" הוא שאל בהפתעה, חיוכו של סיגראן התרחב. "רק משום שיכולתי," השיב, "רואה אתה אותי? בן עשרים ושמונה אני בחורף, אך לפני חודשים מספר מתה אמי, והיא בת ארבעים ותשע, עשרים שנים בלבד בוגרת ממני. חשוב לעצמך, מבעד לאבל, לפתע נראו החיים כה קצרים, ושום שינוי לא הבאתי לעולם. מה שווים חיים אלו מבלי לקחת סיכון? מבלי להגשים את הפוטנציאל הטמון בי?".

מיכאל כמעט והיה יכול לראות את ההיגיון שבדבר, וסיגראן המשיך, "לנסות ולהתנסות, לרצוח פעם בחיי, לראות אם אני מסוגל, להיכלא בכלא, להגשים חלומות ילדות מטורפים. לחוות את צעירותי במלואה. לשכב עם בחורה, להביא ילדים. כן, במקום כלשהו בממלכה נמצאת האישה שלי, ובבטנה היורש לי. לחוות ריגושים," סיגראן עצר כדי לנשום ואז המשיך, "אתה, אשר חווית ריגושים, ולפתע נגזר עליך לסיים את חייך בשעמום, לא היית מסכים איתי? הרגש שבמעשה, לא משנה איזה מעשה זה. אפילו השהייה בכלא הינה חוויה יוצאת דופן. ראה אותי, אני משוחח עם מיכאל ניאו, לא חשבתי כי אעשה כן".

מיכאל הביט בו בכובד ראש, עמוק בתוכו חשב כי הצעיר צודק, הנה הוא פרש לחיי המותרות המעיקים אך לפני שנתיים, וכבר איבדו חייו מהמשמעות שהייתה אופפת אותם כאשר היה ראש המשמר. שתלך לעזאזל הפציעה, שילכו לעזאזל חיי האצולה והאדמות. מדוע אינו מגשים את הפוטנציאל הטמון בו להמשיך ולחיות. מישהו אמר לו פעם-"חייה את היום", והנה הצעיר הזה אומר לו בדיוק את אותו דבר, מכוון אותו לעשות כרצונו. אומן מסכות היה הצעיר, אלוף ההתחזות, אך יותר מכך היה פילוסוף, אחד אשר לא יכול לראות את חייו עוברים מנגד, והחליט לתבל אותם מעט בריגושים יוצאי דופן. אפילו לא היה איכפת למיכאל כי האיש רצח המונים, אף כי היה זה מעשה נורא, האיש הצעיר גרם למחשבותיו להסתחרר עד כי היה מוכן לסלוח לו.

"אתה מועמד לתלייה" אמר מיכאל לסיגראן, בציפייה לראות כיצד יגיב, סיגראן המשיך לחייך, "כן. אולי חוויתי את הריגושים מהר מדי, אולי מיציתי עצמי עד תום בחודשים הללו. בדבר אחד אני בטוח-אוכל למות בשלווה, ולדעת כי לא הייתי משנה פרט אחד בחודשים האחרונים. אפילו לא פרט אחד".  למרות חיוכו הרחב, דמעות נצצו כעת בעיניו הזהובות של סיגראן, ובקול שבור מעט הוא אמר, "אך אני מבקש ממך, באיש שהקשיב לי ולא שפט אותי מהר מדי, לך וחפש את האישה שלי, אִידוֹנִי, תזהה אותה לפי שיערה הזהוב כדגן. הבטח לה כי אני אוהב אותה, ואנא ממך, ספר לבני כי אביו מת בכבוד, לא כרוצח, אלא כאיש של ריגושים, שחי חייו עד תום בגאווה, והפצר בו ללכת בדרכי". "אני מבטיח" אמר מיכאל בכובד ראש, וחש בדמעות לא מוסברות חונקות את גרונו וצורבות את עיניו.

יומיים אחר כך הובא סיגראן אל עמוד התלייה, קהל רב התאסף שם, לחזות במפלתו של אומן המסכות, הרוצח. גם מיכאל היה שם, ועיניו נפגשו עם אלו הזהובות של האיש, וחיוך עבר ביניהם, מיכאל ידע כי לא ישכח את האיש הזה במהרה. ובעוד הגופה התלויה נתלתה מהחבל הגס, עיניו העצומות וחיוכו, אפשר היה להבין מדוע היה יכול למות באושר.

עוד באותו יום פנה מיכאל למלך, ואמר לו כי מאס בחיי האצילות, וכי למרות צליעתו הוא מתכוון להמשיך ולהנהיג את המשמר המלכותי החל מהחודש הבא. המלך לא היסס להסכים לבקשתו, ואף המשמר היה מאושר לחזרתו של המפקד הנאהב. ביום המחרת נפרד מחצר המלכות, אמר כי יש לו עניינים אחדים לסדר לפני שישוב למלא את תפקידו. מיכאל רכב למערב, ושם מצא את אידוני, ואת בנה התינוק הרך בכפר קטן, הוא מסר לה את דבריו של סיגראן, ותן לה את כתפו לבכות עליה. אז הבטיח לה כי ייקח אותה עימו לחצר המלכות ויטפל בה ובבנה הקטן, שלא יחסר להם דבר בהיעדר סיגראן. וכך היה, אידוני ובנה באו עימו לחצר, שם חזר מיכאל לתפקידו כראש המשמר, ושוב ידע המשמר חיי זוהר. בשנה שלאחר מכן נישאו אידוני ומיכאל בראשית החורף, נודרים לחיים משותפים מול אנשים שבאו מהממלכה כולה, ולאחר מכן הביאו לעולם שני ילדים-בן ובת.

מלבד פועלו כראש המשמר, כתב מיכאל ספר, ובו גלל את סיפורו של סיגראן, לפי עדויות שאסף מפי חבריו ומשפחתו. איש לא ידע מתי הפך אומן המסכות מרוצח מתועב לפילוסוף, ודוגמא לאנשים רבים כאיש שחיי את חייו במלואם ולא פחד לממש את כוחו.

דבר אחד נותר לציין בסוף סיפור זה-הילד הקטן, בנו של סיגראן, גדל והיה לימים ראש המשמר החדש של המלך, הוא נקרא על שם אביו ונודע ברבים בכינוי-סיגראן פני-אמת.