אחזתי בגרזן בחוזקה, מתנפל בפראות על הנוכריים, יודע כי אם לא אעשה כן יוכלו להמשיך ולטבוח באנשי שש הדוכסויות. דם בכל מקום, עליי ומסביבי, אך דם זה אינו שלי כי אם של קורבנותיי. כחיה תקפתי, כזאב משחר לציד ומחשבותיו של עיני-לילה מתנגנות בראשי.

אח קטן, לא. הרג ללא צורך באוכל הינו מגוחך. חזור.

השתקתי את הקולות וחזרתי למלאכה. לפתע קול נוסף בתוך ראשי.

פיץ, הרגע, שלוט בזעמך. הנוכרים כבר מתים כולם, בקרוב תתחיל לטבוח באנשינו שלנו. רסן את עצמך, נער.

זיהיתי את זה כאמת, מלכי שלי רצה לעצור בעדי ואני סירבתי לו, חוסם את מחשבותיי בפניי וממשיך להניף את הגרזן ולתקוף. שמעתי את עיני-לילה ואמת שניהם מתדפקים על חומות מוחי, דורשים ממני כי אפתח להם, צועקים עד כמה חסרת טעם ההריגה הזאת, מנסים לרסן אותי. ואני בכעסי, לא הייתי מוכן להפסיק. צרחות מסביבי, אנשים מפוחדים. עמוק בתוכי ידעתי כי אלו שאני הורג אינם אויבים כי אם אזרחי שש הדוכסויות, ועדיין לא הפסקתי, טובח והורג. זה מה שאומנתי לעשות.

"הריגה שקטה, הריגה למטרת שלום" קולו של צ'ייד, כמו לידי. אך ידעתי כי אין זה אפשרי, וכי צ'ייד לא יכול לתקשר איתי באומנות. אולי היה זה רק מצפוני אשר איים לקרוע את לבי לגזרים אם לא אקשיב לו. לא הפסקתי.

יד קרה על גבי, זרועות דקות וארוכות נכרכות סביב צווארי, מאחורי גבי. "פיץ..." תחינה חרישית בתוך אוזני. הסתובבתי במהירות, גרזני מוכן לתקיפה, הדם פרץ החוצה והכתים את השלג הלבן, האם היה שם שלג קודם לכן?

עיניו של הליצן, חסרות צבע כתמיד, הביטו פי, קרועות לרווחה, ופיו, עורו הלבן, היו מוכתמים בדמו. "פיץ" קריאת ייאוש עצובה. מה עשיתי? רכנתי לצידו, אוחז אותו בזרועותיי, מעביר יד על הפצע הארוך אשר התוויתי בחזו, אשר עלה וירד כעת בנשימותיו המאומצות. היה זה אז ששברו עיני-לילה ואמת את חומותיי, ואולי הורדתי אותן בעצמי.

פיץ-אביר! כיצד יכולת?! אמת היה חזק בראשי, המום ממעשיי.

להרוג חבר להקה... איזה סכסוך היה ביניכם? עיני-לילה היה המום לא פחות, אך כואב הרבה יותר, ידעתי כי אהב את הליצן.

דמעות ירדו מעיניי ללא שליטה. "אני מצטער כל כך" מלמלתי, "כל כך מצטער". אימצתי את גופו של הליצן אליי, והוא כרך את זרועותיו סביב צווארי, בוכה גם הוא. "אני סולח" לחש, נדמה כי רק אוזניי שמעו, וקיוויתי כי ההקלה המוזרה שחשתי ברגע זה לא הופיעה בפניהם של השוכנים במוחי.

עורו הלבן של הליצן כמו התחוור עוד יותר, דבר ששיווה לו מראה של רוח-רפאים מוזרה. חשבתי כי הוא יהפוך שקוף לחלוטין ויעלם ממש בין ידיי, אך הוא נשאר, מוצק, עורו הקר-תמיד כנגד עורי שלי ודמו מכתים את בגדיי ואת השלג.

"אם נגזר עליי למות, שמח אני כי אמות בידיך" לחש, ודמעות זלגו מעיניו הלבנות. "במחול אחרון של סיכויים, הזדמנויות, לא אראה אותך ממשיך הלאה. פיץ, הו! זרז מקולל! מי חשב שאת נשימותיי האחרונות אקח בין זרועותיך. ואולי כך הכתיב הגורל, מביא שינוי אכזר. פיץ! פיצי! האהוב שלי..." דמעות פרצו מעיניו ללא הפסק, ונטפו לשלג. חיבקתי אותו, ודמעותיו היו חמות כנגד לחיי. נשקתי לו חלושות, וטעם הדם בפי גרם לי לחוש באובדן.

"דם הוא זיכרון, הקזת את דמי, זיכרונותיי, קח אותם כעת. זכור אותי, פיץ. זרז. אהוב" ובעוד שנינו חבוקים, היינו לפתע ישות אחת, מחוץ למעגל האומנות והבינה, משהו נעלה הרבה יותר. שאגתו של דרקון בשמיים. שפתינו תואמות, קולנו אותו קול-"היה שלום פיץ-אביר הרואה למרחק". אינני יודע מדוע אמרתי זאת גם אני, אך ברגע הזה לא היה לי איכפת.

תוואי נחשים ודרקונים הקיף אותנו לפתע, באיחוד המושלם הזה הרגשתי בנוכחותו של הליצן דועכת. שאגתי לשמיים, ושמעתי את הדרקונים כולם עונים לי.

"ארור תהיה זרז! ארור תהיה ממזר!" המילים מכל מקום, חלקן במוחי, חלקן באוזניי. הליצן נדם בינות זרועותיי, גופו עודנו נוטף דם ועיניו פקוחות, ורגועות, חיוך ילדותי על חייו. כך רצה הליצן שאכיר אותו. ים של דמעות, ובו שוחים נחשי הים. ים של דמעות, ואני טובע.

הבאת זאת על עצמך, אח קטן.

אני יודע. חיוך הפציע על פניי כששקעתי במים המלוחים והחמים. הבאתי זאת על עצמי.

פקחתי את עיניי, מתנשם בכבדות ומזיע, עיני-לילה ישב לצד מיטתי. התיישבתי ושפשפתי את עיניי. חלום? לקחו לי נשיות אחדות להבין כי אכן היה הדבר חלום, סיוט, הנורא מכולם. נאנחתי, מדוע חלום זה הגיע אליי? והרי אמת עזב כבר מזמן לתוך הדרקון, ואת הליצן לא ראיתי מזה שנים.

אל דאגה, אח קטן, רק חלום.

רק חלום.

אך עמוק בפנים שאל קול ספקני, רק חלום?