liat's blog

נמאס לי לחשוב עליו, נמאס לי לאהוב אותו, נמאס לי להתגעגע אליו שהוא רחוק ממני ושאני לא רואה אותו.

נמאס לי, לקוות שמשהו יקרה, נמאס לי לרצות להיות לידו כל הזמן, נמאס לי להרגיש מאושרת שאני לידו או רואה אותו, נמאס לי להזכר בו.

נמאס לי לחלום עליו, לדמיין אותו, ולדמיין את מה שאני רוצה שיקרה, אבל לא מסוגלת לעשות את זה.

נמאס לי מההרגשה הזאת שאני רואה אותו ולא מסוגלת לדבר. נמאס לי שהוא מסתכל עליי הגוף שלי רועד, נמאס לי להרגיש קנאה שבנות אחרות מדברות איתו, מה שאני לא מצליחה לעשות.

נמאס לי להרגיש את כל האהבה שבאה אליי ממנו, נמאס לי מהתסכול, ומהפחד שהכל אבוד, מההרגשה הזאת שאני לא מסוגלת להפסיק לחשוב עליו, להפסיק לרצות להיות לידו, להיות איתו, לצרוח שאני אוהבת אותו, לצרוח שרק עליו אני לא מפסיקה לחשוב, שהוא היחיד שגורם לי להתשגע מרוב אהבה אליו.

נמאס לי להרגיש כאב, להרגיש כמה רע לי שהוא חסר לי, כמה רע לי שאני רואה אותו ואפילו 'הי' לא מצליחה להגיד. למה הוא כל כך יפה? כל כך מדהים? כל כך מושלם? למה אני מרגישה יותר מאוהבת מתמיד?

למה הוא היה צריך להגיע?

למה אני צריכה להרגיש רע שאני מתה להיות איתו, מתה לדבר איתו, לחבק אותו, לעשות כל דבר שאני לא מסוגלת לעשות?

נמאס לי מהשתיקה שגוברת עליי שהוא ליידי, מהשיתוק שבא אליי שהוא ליידי, נמאס לי שאני לא מסוגלת לעשות כלום, נמאס לי מהפחד, נמאס לי להרגיש כמה אהבה זה כואב.