קו ישיר וברור מחבר את שריפת "בית-הגלגלים" באבן ספיר[1] לפני כמעט שנתיים לניסיון להוציא את דיירי מעון "נווה-אדיר", 94 אנשים עם פיגור שכלי המנסים להשתלב בחברה, משכונת מרמורק ברחובות[2]. קו ישיר שהוא סימפטום לבעיה אחת: אוטם שריר הלב.

השבוע קיבלתי מייל מחברה טובה, מייל בו קריאה נואשת של אגודת אקי"ם להצטרפות למאבק למניעת פינויו של מעון "נווה-אדיר". המעון הוקם לפני כ-6 שנים כחלק מתפיסה נרחבת בעולם לפיה יש לשאוף לשלב בעלי-פיגור שכלי בחברה. מהמעון הם יוצאים לעבוד בבקרים, ובמעון הם זוכים לפעילות חברתית, לאהבה ולחברה. למעון קשרים טובים עם גורמים רבים בסביבה בה הוא נמצא ועם שכנים טובים. למרות זאת, מרגע שהוקם, סובל המעון מהתנכלויות שונות ומשונות של חלק מתושבי השכונה, התנכלויות אלימות ומשפטיות. לאותם התושבים "לא נראה" שאדם עם לקות מסויימת יגור לידם. לא משנה מבחינתם שיד המקרה והמזל בלבד גרמה לכך שמדובר באדם זר ולא בבניהם.

על-אף ההזמנות, איש מהתושבים המוחים לא בא לבקר מעולם בתוך המעון. אנשים אחרים מהשכונה, קרובים לא פחות, דווקא מבקרים בו, לעיתים מתנדבים בו, ולא רואים בו מטרד. במעון, לדבריהם, מעולם לא ערכו פעילות חברתית אחרי השעה 20:00, כך שגם טענת הרעש מופרכת. מדובר פשוט באי-רצון לראות את האחר, השונה. עכשיו, בעקבות לחץ אותם תושבים, המעון נמצא בליבו של דיון משפטי. ערלוּת הלב מקווה להשיג גב משפטי. מולם, מקיימים אנשי אקי"ם הפגנה ביום שני, בתקווה לעורר את המערכות השונות לביצוע צינתור דחוף, בניסיון לצעוק לנו שנאפשר להם להשתלב בחברה.

כל זה הזכיר לי את אירועי מארס 2008 באבן-ספיר. אותם הימים עמד להפתח במקום "בית-הגלגלים" המשופץ, שישרת את הנערים הנכים מאזור ירושלים. עבור מי שאיננו מכיר נספר, כי כל שבת מגיעה שכבת גיל אחת ל"בית-הגלגלים", וביחד עם עשרות מדריכים מתנדבים מעבירה שבת חברתית ומגבשת. מידידה הפעילה בתחום הבנתי כי הנערים-הנכים ממש סופרים את הימים בכל ששת השבועות בין שבת לשבת (כאמור, כל שבת מגיעה רק שכבה אחת). השבתות הללו, מעבר להיותן "אוויר-לנשימה" למשפחות, הן גם הצוהר המשמעותי ביותר לעצמאות מסויימת. באותו מארס, מישהו מהשכנים החליט שאנשים שונים לא יגורו לידו, והצית את המקום. נגרם נזק בן מאות אלפי-שקלים (שתוקן במהרה מתרומות רבות), אך את הנזק העיקרי לנו כחברה קשה יותר לתקן: אוטם ליבנו.

באורח מוזר, באותו יום בו קיבלתי את המייל הייתי עד לאירוע משונה: אני מתקרב למעבר חציה, כשבצד של הכביש, בצמוד למדרכה, עומדת זקנה ובידה עגלת קניות של שוק, שהיא מנסה חזור ונסו, חזור ונסו, להעלותה את המדרגה אל המדרכה. מטר מאחוריה עמדה מכונית ונהגה נקט בפתרון הפלא – הוא צפר. תוך כדי שאני רץ אליה נזכרתי שראיתי את הזקנה עם העגלה חולפת עם כל האנשים, משמע – היא התחילה לחצות כשהרמזור היה ירוק, אך משום מה, עדיין לאותו הנהג היה ברור כי צפירתו היא בוודאי הפתרון הנכון. אחרי שהרמתי את עגלתה אל המדרכה קיבלתי נשיקות של סבתות וברכה חמישה דורות קדימה וחמישה דורות אחורה, כאילו שעשיתי משהו חשוב.

אני לא כותב את כל זה כדי להתבכיין או חס-וחלילה כדי להלקות עצמנו (אני ממש לא מחסידי ההלקאה העצמית), להיפך. אני כותב כדי שנבין שאנחנו בנקודה שבה צריך להחליט על דמותנו. על האם נותנים לאנשי-החושך ולחושך בתוכנו, לאנשי האוטם ולאוטם הקיים בתוכנו, להשליט את ערלות הלב, או שמא שמים יד ואומרים עד כאן: אנחנו לא נהיה ערלי לב. אנחנו לא נהיה מאותם אלה שמבקשים להקטין עד עפר את הקצבאות לנכים ולסובלים מפיגור כדי "שילכו לעבוד" ובמקביל מונעים מהם בכוח מלהשתלב בחברה ו"ללכת לעבוד". אנו לא ניתן לאותם אלה שלא מסכימים לראות את השונה, ששוב – באורח המקרה בלבד הוא לא ילדם, להשליט אטימותם באין מחריד.

בברכת חג אורים שמח,

קראו את הכתבות,

גל

[1] http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3523936,00.html

[2] http://www.nrg.co.il/online/54/ART1/929/959.html