לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כל כל הרבה כמוני שאני כבר לא בטוח שאני אני


שואה גרעינית ו.. כאלה. מי שם לב לקונספט כשיש ציור של כוסון בכותרת.

כינוי:  DamentoR

בן: 37

ICQ: 469992701 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2010

פרוטוקולים מחדרי חדרים (ועליות)


כזה שאי אפשר לעבור

מחסום, קיר, הדבר הגדול הזה שאין אפשר לעבור, החיץ הזה. לא משנה כמה מהר אני ארוץ, לא משנה כמה גבוה אני אקפוץ. הסולם לא עוזר. כלום. ואני כל כך רוצה את מה שבצד השני. אני רוצה הלאה, בדרך הזאת שהלכתי בה עד עכשיו. מאיפה הקיר המזדיין הזה הגיע.

פעם הייתי כותב, כתבתי כל כך הרבה שהמילים נזלו מהדף והמקום לכתוב נגמר. הייתי קופץ על המקלדת ומרטיט את המקשים. עכשיו, נראה לי שהמקש שאני לוחץ עליו הכי הרבה הוא הדילית, אם בכלל.

הייתי יכול לשבת שעות ולבהות בקיר.

הייתי מצייר, יש לי לפחות חמש בלוקים מהתקופה הזאת, אולי עשרים קנבסים, תיקייה שלמה של עבודות. יש לפחות עשרים קירות שייזקפו בגאווה לקראתי, היום אני יושב מול אותו דף כבר ארבעה ימים ולא מצליח לעשות קו עם העיפרון בלי שיבוא אחריו קו עם המחק.

 מחסום, קיר, הדבר הגדול הזה שאין אפשר לעבור, החיץ הזה. לא משנה כמה מהר אני ארוץ, לא משנה כמה גבוה אני אקפוץ. הסולם לא עוזר. כלום. ואני כל כך רוצה את מה שבצד השני. אני רוצה הלאה, בדרך הזאת שהלכתי בה עד עכשיו. מאיפה הקיר המזדיין הזה הגיע.

פרוטוקולים מחדרי חדרים (חדר שמאל, עלייה ימין, חדר ימין, אנערף מה עוד יש בחתיכת בשר הזאת. לב. כוסומו).

אני עדיין נדלק על ילדים קטנים, אל תסחפו אנלא פדופיל. אין במושג – ילדים קטנים- שום קשר לגיל. זה ניואנס, שימו לב. ילדים קטנים היא הגדרה שהספקתי לפתח במשך חיי ההתבגרות שלי. היום, בגיל עשרים ואחד (זין. אני נשמע זקן) אני יכול להסתכל אחורה על כל הגברים שנמשכתי אליהם ולקבץ את כולם תחת הקטגוריה הזאת.

ילדים קטנים- גברים שיש לי משיכה אליהם וטכנית, הם לא יכולים לרצות בי.

רובם היו סטרייטים, היו כמה עם חבר, כמה עם חברה, היו כמה וכמה. די הרבה. והמשותף לכולם זה שלא יכולתי להשיג אותם בשום צורה. אז כטינאייג' מתבגר עשיתי את מה שאני יודע לעשות הכי טוב באותה תקופה- לפתח אובססיה.

לאן אני חותר (לא מספיק טוב כנראה )

יש לי חייל. הקשר איתו היה מוזר. הוא הגיע אליי בתחילת הטירונות. אני זוכר שהיו לו נתונים בשמיים, קבא גבוה, דפר מצויין. הייתי בטוח שאני שולח אותו לקצונה עוד לפני שהוא הגיע אליי מהבקום.

מסתבר שמכרתי את התרנגולת עוד לפני שהביצה בקעה.

היה לו אופי של קריזיונר, כמו ערס על טריפ רע, הוא אגואיסט ברמות כאלה שהייתי מריץ את המחלקה עשר פעמים רק כי הוא לא הסכים לרוץ. תדמיינו לעצמכם. מחלקה שלמה רצה לקיר וחזרה, לקיר וחזרה. רק עמית (נגיד שלא המצאתי שם בדוי מהתחת) הולך הלוך חזור בצעדים איטיים. מזה מתגרים. להוריד לו סתירה במקום הייתי מסוגל.

"למה אתה לא רץ?"

"אנלא יכול"

"ראית חופל היום?"

"כן. הוא לא מבין כלום הצעיר הזה, הוא סתם לא רוצה לתת לי פטור".

עכשיו אל תראו אותי ככה, הייתי מבליג אם זה היה קורה פעם אחת, פעמיים אבל כל יום היה עובר ככה. ואם רק הייתי לוחץ קצת יותר שירוץ, או שישתתף במד"ס או כל דבר אחר שהיה לא לרוחו הוא היה מתפוצץ ומוציא את כל הקריזה שלו בקללות וצעקות כאילו מישהו מינימום חטף את אחותו.

"יופי עוד אינפנטיל". באותה תקופה (של אמצע טירונות) המצב שלי היה בקנטים. הייתי בטוח שכל המחלקה שלי חבורה של סתומים.

עמית הספיק לא להתחבב על אף אחד בסגל דיי מהר. פה תקל עם המפקד, פה צעקות על המ"מ, כמה משפטים, כמה פעמים כלא (פעם אחת). זהו, כולם חמים עליו. אני רק אומר בישיבות מחלקה "עמית" ואני רואה את כל הסגל חושף שיניים.

זה לא שלי לא היה קאסח איתו. היה, אל תדאגו. אבל בשלב כלשהו, באיזו שיחת מחלקה, או אולי שיעור שהעברתי, אני זוכר שהסתכלתי עליו, והוא ישב כזה בפינה של המחלקה, שותק (לשם שינוי). פתאום הוא נראה לי חמוד, מסכן כזה, בוהה ברצפה עם פנים שקטות כאלה, רגועות. נזכרתי שהסתכלתי על הנתונים שלהם (החיילים) לפני שהם באו מהבקום. איך יכול להיות שהקצין שלי הפך לחייל הכי מופרע בפלוגה.

היו לי איתו שיחות ארוכות. שעות. במקום לתת לו שעה ביציאה או שבת במקום הייתי מוציא אותו מהסיטואציה שבה הוא..מכניס את עצמו לצרות. הייתי תופס אותו שנייה לפני שהתעצבן (או שנייה אחרי) גורר אותו לחדר, מושיב אותו על המיטה ומוריד לו את הווליום. שעות. הוא היה מדבר, אני הייתי מנסה ליישר לו את הגישה ובסוף הוא היה חוזר למחלקה שותק כזה. רגוע, אולי קצת יותר מבין.

בשלב כלשהו, התחלתי לחפש את השיחות האלה. חיכיתי להם. הכי אהבתי את הרגע שהוא היה נרגע, שכל הערפל שעשה אותו חמום מוח היה מתפוגג. הוא היה מסתכל עליי במבט המבין, החושב, הרגוע הזה, זה שהיה לו כשהוא ישב בקצה של הכיתה.

לפעמים הוא היה זורק איזו בדיחה, או סתם מחייך.

מה עובר עליי.

מה עובר עליי

מה עובר עליי!

לאמשנה. עמית הוא האחרון (נכון לעכשיו) שתמונתו מוכנסת כאחר כבוד אל המסדרון הזה שנושא את השם – ילדים קטנים-

הקטגורייה החונקת של המוניטין באכזבה שרכשתי לעצמי בחיים. (מזה המשפט הזה)

יכול להיות שהאביר על הסוס הלבן שלי הוא ערס צעצוע שקטן ממני בשנתיים, שיש לו אינטליגנציה רגשית של זבוב שוכבעלהגב מצוי? זה האיש שאיתו הייתי רוצה להקים בית בישראל? שהייתי רוצה איתו ילדים? וכלב? וגינה וחיים ממוצעים מצועצעים כאלה עם ים שגרה?

 

"כן"

-שקט! מי ביקש ממך לענות!

בוי. אני כל כך מתוסבך. אבל אני באמת שמח שיצא לנו לדבר ככה. זה לא מספיק, אני יודע. נקווה שזה יוכל לחזור על עצמו שוב. אולי ראיתי מה נמצא מעבר לקיר. אבל ממש עוד לא עברתי אותו.

מה זה היה? 45 דק? טוב כמה אני חייב לך?

 

נכתב על ידי DamentoR , 20/7/2010 00:44  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDamentoR אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על DamentoR ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)