נגיד שבמצב היפוטתי לכל השחקנים ההוליוודים היה מותר להשתתף רק בסרט אחד במשך כל חייהם. התוצאה הייתה אמנם הרבה פחות פרימיירות הוליוודיות וגם פחות מבחר בבתי הקולנוע, הזוהר אמנם היה שוכח קצת, אבל רק תחשבו על הקואלטי, לא יהיו יותר סרטי זבל, לא יהיו יותר אנשים ממורמרים ביציאה מהאולם, עם עיניים נפוחות מעייפות או פה מלא קיטורים על האוברדראפט המתנפח שתמורתו היחידה הייתה שינה באולם קולנוע לצליליי פס-קול זול ומנת פופקורן שביום מן הימים יסתבר שהוא לא רק מופגז כולסטרול ותחליפי חמאה זולים, אלא גם מסרטן.
הסיבה הייתה כנראה כי אנשים כמו בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי (שאחראים ד"א למר וגב' פיכס, AKA דוגמא לחרפה קולנועית) יבינו שאת הסרט היחיד שהם יכולים לשחק בו עד קץ ימיהם עליהם לבזבז על תסריט איכותי, כנ"ל בימוי, הפקה ושאר מרכיבי המיינסטרים ההוליוודי, פשוט בגלל שזה פרי האומנות היחיד שיותר להם ליצור במהלך חייהם.
כך גם בנוגע לציירים שיוכלו לצייר ציור אחד, סופרים שיכתבו ספר אחד וגו' התוצאה תהיה אומנות איכותית יותר מן הסתם, אם כי קצת פחות נגישה.
אני לא רוצה שתבינו שזה מה שאני חושב שצריך לקרות לארט אינדסטרי בכל קצוות הגלובוס, ממש לא, כי זה פשוט ישחיט את מנת האומנות היום יומית שנכפית על אדם 24\7.
סתם השתמשתי במשל הזה כדי לבקש מכל הכותבים פה, אם אולי ינסו ליצור בפחות כמות ו.. אממ... יותר איכות.
אני חושב שגם אני צריך להפנים את זה...
אבל השאלה הנובעת מהפוסט הנ"ל, השאלה שאתם צריכים לשאול את עצמכם היא- האם בכלל הבנתם את מה שניסיתי להסביר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
