הימים עוברים לי כל כך מהר.
עבר כבר יום שלם מהבוקר, ושבוע חלף לו כמו מצמוץ.
אני כל הזמן עסוקה. 24/7. מצד אחד אני מקללת את זה שאין לי אף רגע
מנוחה - אבל מצד שני, מסתבר, שזה רק עשה לי טוב.
אני יוצאת, אני מבלה, אני לא חושבת עליו כל יום. האמת, כל יום שעובר,
אני חושבת עליו פחות.
מדי פעם אני נתקלת בחברה החדשה שלו.
לפני כמה ימים ירדתי מהאוטובוס ונתקלתי בה. בהינו אחת בשנייה.
ופתאום כאילו הסירו לי משקפיים בלתי-נראות שהיו עליי המון זמן, קלטתי...
היא לא יותר יפה ממני. וזה היכה בי בתדהמה. כי אני בדר"כ תמיד הייתי לדעת עצמי
בסוף רשימת ה"יפים". אבל פתאום הסתכלתי עליה....והבנתי שהיא לא מתקרבת אליי.
והיא הביטה בי בקרירות כאילו אותה מחשבה עברה גם בה, והרגע הקפוא חזר לחיים:
אני ירדתי מהאוטובוס והיא עלתה. אני מחייכת, והיא עם פרצוף אטום כמו דג. כמו תמיד.
עברו הימים והבנתי שאני נהנית להיות עם עצמי. שאני לא כל מה שהאקס קבע שאני.
שאני זאת אני, ואני דווקא לא רעה בכלל בתור אני. [ מקווה שהצלחתן לעקוב 
]
והיום צעדתי בדרך הביתה, מדברת בטלפון, ולפתע שומעת רעש של אופנוע מאחוריי.
הסתובבתי בתהייה, ולפתע ראיתי אותו - שם מאחוריי.
לא ראינו אחד את השני לפחות חודש.
עמדנו אחד מול השני נבוכים.
"היי," הוא אמר
"היי," עניתי במבוכה.
"את נראית טוב," הוא ציין.
חייכתי "תודה. אה...גם אתה."
ואז הבטנו אחד בשני כמה רגעים ונפרדנו אחד מהשני והוא המשיך לנסוע.
ואז הוא עשה חליקה וכמעט נפל מהאופנוע, עושה תנועות בלריניות מביכות כדי להישאר עליו.
עמדתי שם בשוק, ופשוט התחלתי לצחוק, והוא הסתובב לראות אם ראיתי את הפאדיחה שלו
והסמיק. נופפתי לו לשלום, צוחקת כל הדרך.
הפוזאיסט הגדול היה נראה לי פתאום כל כך קטן. והרגשתי כל כך טוב עם עצמי.
כמה הוא השפיל אותי...והנה הוא מושפל מולי.
הוא שלח לי SMS מובך "זה היה קרוב"
החיוך פשוט לא ירד לי מהפרצוף.
והדבר הכי נהדר בכל זה, שאני יודעת שהוא לא אוהב אותה.
ואני יודעת שהיא לא כמוני. שהיא משעממת. ויבשה.
ואני תמיד הייתי צוחקת, ותמיד הייתי מלאת אושר ומחייכת. וחזרתי להיות כזאת.
ואני יודעת שהמחשבה הראשונה שעברה לו בראש היא
"למה עזבתי אותה?"
וזה גורם לי לחייך. כי זה מגיע לו.
וכי אני סופסוף מאושרת,
ואין לי רגשי אשם בלהיות סופסוף אני, ולא מי שרוצים שאהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Anna-Mania
