לאחר שלוש שנים של נסיונות חוזרים ונשנים ליצור לעצמי תדמית מכובדת שחביבה על הבריות בזכות אינטיליגנציה רגשית ונאמנות חסרת גבולות, המסקנה היא שזוהי משימה מיותרת ועם זאת חסרת סיכוי. אם האישיות שלי וחוש ההומור הפיפיקקי שלי היו עובדים יחד במשרד פרסום, פיפיקקי ללא ספק היה בתפקיד הגבר שבהינד עפעף מקבל סכומים שגברת אישיות צריכה לעשות דברים שהבלוג הזה לא נכנס לפרטיהם עבורם. מה שאני מנסה להגיד זה שאני נכנעת ומתכרבלת חזרה לתוך הפוף הנעים של נעמה של כיתה ח' שעוד מוטבע עליו סימן התחת שלי. האם בכל שנותיי בבלוג הזה ביחד כתבתי מספר מטאפורות שמשתווה לזה שכאן? סביר להניח שלא, מה שמעורר בי פחד שהופך לבעתה שאולי לעולם לא אצליח לחקות את האלטר אגו האהבל שלי שפעם יצא ממני כל כך בקלות!!

אם אינכם יודעים מה פירוש המושג "אלטר אגו" כנראה שלא ראיתם אמריקה'ז נקסט... טופ... מודל. אני לעומתכם ראיתי ואני עדיין לא יודעת מה זה, ובכל זאת תקעתי את זה באיזה משפט, מה שגורם לי לתחושת הקלה שהופכת לאושר גדול שאני, כן, עדיין אותו טמטום מהלך, שכן גם בפוסט הזה (חח זה בכלל לא קישור, באלוהים שחיפשתי תפוסט הזה במשך חצי שעה עכשיו והתייאשתי) התוודיתי על מילה שאני משתמשת בה להנאתי ואין לי מושג מה היא אומרת! אני עדיין אותו גוש יומרה עלוב נפש!

הפוסט הזה בכל אופן היה אמור להיות רק התרעה על פוסט העדכון המיוחד שיהיה בחמישי הקרוב בשיתוף כמה מחבריי, ביניהם שרון שהנה הזכרתי אותך בפוסט. הישארו ולא תצטערו! גם לקרום יש זכות קיום.

מימי.