"..

כן,

קצת רזיתי

ורואים?

באמת?

טוב היה משברון שעבר

.."

(אפשר גוש-דיאטה)

אני אף פעם לא נכנסת הביתה דרך הלובי, אלא דרך החדר זבל- כי זה קצת יותר קצר.

אבל מאז שהלכת אני תמיד עושה את הסיבוב,

אולי אני אראה את האוטו שלך עומד.

ולא, לא ראיתי אותו מאז.

"..

תעשי ותלכי תלמדי

ותראי איך ברגע,ברגע כובשים ת'עולם.

תצרחי, תשתקי.

רק תבואי, בואי חזרי אלי

.."

(נינט טייב- היא יודעת)

וזה בכלל לא משנה באיזה שעה ביום אני לוחצת על הכפתור של הקומה שלי בבניין,אני תמיד חושבת שאולי הדלתות יפתחו ואני אראה אותך עומד מולי.

אבל לא ראיתי את המבט שלך מאז.

סדר העדיפויות שלי מעולם לא השתנה, תמיד היית הראשון בהם,

גם עכשיו.

שניה לפני תחילת הירי הרגשתי רטט,

הוצאתי אותו מהנרתיק וראיתי שם שלא ראיתי על הצג הרבה זמן,

אהובי.

הלב שלי קפא לשניה והתחיל לפעום בקצב כפול,

בואי ניפגש.

- הרי עכשיו אנחנו לא יכולים לחזור, לא ככה. אני לא מסוגל לעבור את זה שוב,

בסוף המחזור טירונים שלך,

עכשיו לא. אני לא מסוגל, את לא חושבת?

לא. אני לא חושבת, אני חושבת שזאת הטעות הכי גדולה בחיים שלי שנתתי לך ללכת. עוד 5 חודשים? כן, אז עוד חמישה חודשים,

אם בכלל.

הצבא שלי הרג אותנו,

וזה לא נותן לי מנוח.