וואו... הייתי בטוחה שהפוסט הקודם שהיה יהיה הפוס האחרון והסופי.
אני מודה שממש מוזר לי לחזור ולכתוב כאן, ממש ממש מוזר, אבל אני ממש ממש צריכה
לפרוק את הלב.
טוב אז... להאשים את הבלוג הארור הזה במושא רוב צרותיי אולי לא היה הדבר הנכון
אחרי הכל. ז"א עכשיו אני מבינה שזה היה ילדותי ודיי מפגר, אחרי הכל- זה כולה בלוג,
יומן באינטרנט שאני ממלאת אותו במה שבא לי ובעצם, אני האחראית היחידה לכל מה
שקורה לי עם וכאשר מישהו קורא אותו.
אבל אני כן רוצה להבהיר- אני לא הולכת להמשיך לכתוב כמו פעם, זה עבר.
טוב... לא בגלל זה אני כותבת כאן.
יותר בגלל התחושה הדפוקה הזאת של- אני חייה את אחד הסיוטים שלי.
אני רצינית, זה מן תחושה כזאת- והכי משגע אותי בכל העיניין, לא משנה
כמה טוב יהיה לי כמה למישהו יהיה אכפת- אני עדיין ירגיש חרא עם עצמי
ארגיש שהעולם שונא אותי וכל הבולשיט הזה, בחיי- כמה שבה לי להרגיש
חיובית, זה פשוט בלתי ניתן לעשייה.
נכון נשמע פתטי? אני יודעת. אבל מה לעשות אלה בערך החיים שלי.
ושלא יהיה ברור, אני לא מאשימה אף אחד!! שום אחד וכלום אחד!!
רק אותי כי אני פשוט לא יודעת איך לעזאזל להבין למי אכפת ממני ולמי לא.
בגלל זה אני בטוחה שכולם תוקעים לי סכינים בגב, שהחברות שלי מתעלמות.
אולי זה בגלל כל הדברים שאני אוגרת בתוכי, יותר מחצי מהם אני אפילו
לא מספרת לאף אחד...
לא יודעת למה, אין סיבה מיוחדת... אני פשוט מחכה לאדם הנכון, זה שיגרום
לי בלי מילים לרצות ולשפוך את הכל.
אני לא חייבת שבאמת יהיה לו אכפת. כל מה שאני צריכה זה שישתוק, ייתן
לי לפרוק את הכל ואחר כך יביא לי חיבוק ענקי, אחד שיגרום לי להרגיש בטוחה,
אפילו עם זו לא הכוונה.
מצידי שאחר כך יילך ויעשה עם זה מה שבא לו, כל עוד לא לספר את זה לאנשים
שהזכרתי בתוך ה-'פריקה'.
אוווחחח... נמאס לי להיות פטתית כל כך אבל העיקר שפרקתי חלק!
בייי,בל. (אוי איזה מוזר זה לסיים ככה!! XD)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
