שיר אחד שהפעם האחרונה שהקשבתי לו היתה בגיל 11 או 12 הספיק בשביל לפתוח בעיניים שלי ברזים שבקושי הצלחתי לסגור. זה אפילו לא היה מהשירים האהובים עלי, סתם חלק מאלבום שהקשבתי לו הרבה באותו גיל ושהחלטתי להקשיב לו שוב בנסיעה היום.
מזל שישבתי לבד.
זה לא שהוא הזכיר לי משהו ספציפי. אני גם לא יודעת מה הולך בו כי הוא בשפה שאני מבינה בה מילים בודדות. אבל איכשהו קלטתי במכה את ההבדל בין ההרגשה הכללית של אז לזו של עכשיו, כאילו מישהו בעט לי בראש, ולכמה דקות הרגשתי שאני לא הולכת לעמוד בזה. זה גם לא שבגיל 11 היה לי טוב, להפך. אבל אז העולם מסביבי נראה כל כך צר, העתיד לא היה קיים בכלל, הייתי קטנה, בורה ותמימה. משהו בזה הפך את הזמן ההוא לפחות גרוע מעכשיו.

כבר הייתי לא מזמן במצב דומה שבו חשבתי שאני מתפרקת. פיזית. לא באמת קרה שום דבר, הגעתי לדירה בסוף יום לימודים שהלך בסדר גמור, נכנסתי לשירותים ופשוט נפלתי על הברכיים כשאני בוכה כמו מטורפת, משתיקה את עצמי בגלל השותפות, לא יודעת מה לעשות עם עצמי...
אני מניחה שזה היה יכול להיות יותר מדאיג אם זה לא היה קורה לי אינספור פעמים לפני כן, פשוט בחודשים האחרונים זה קרה פחות. כנראה שסתם היתה לי הפסקה קטנה.

לא משנה מה קורה ומה לא קורה, אני אהיה מדוכאת מזה. אני לא רוצה שזה יהיה ככה וזה רק מחמיר. כל יום כבד יותר מהקודם, בלי שום סיבה. זה מתקדם באותו כיוון כבר שנים, והשינויים המשמעותיים שעברתי בשנה-שנתיים האחרונות לא השפיעו על זה, לא לטובה ולא לרעה... אני לא יודעת מה זה אומר, רק שזה לא טוב.

אני יודעת שאני חוזרת על עצמי, הלוואי והיה לי משהו חדש להגיד, משהו חדש להתלונן עליו, אבל זה תמיד אותו דבר. נמאס לי לבכות ולכאוב ולסבול מאותו דבר כל החיים כשאני אפילו לא יודעת מה זה. כל כך כל כך נמאס.