פצעים ונשיקות

כזאת אני חולפת רגע חושפת ושנייה אחר כך
שוב נשטפת אל השגרה הזמן נהיה קצר
אז אני חוטפת כמה שרק אפשר וטוב לי.

כזאת אני עוצרת רגע נשברת ושנייה אחר כך
משחררת כבר לא הייתה לי הגנה והנה מסתמן בי כוח
לכעוס עלי הרבה אבל בסוף לסלוח.

לא בסכינים ולא באגרוף המסתובב,
שלפו עלי מילים, לימדו אותי מה זה באמת כאב,
עכשיו שקט, עכשיו התאחה הלב וטוב לי.

מישהו אמר כל השירים אותו דבר
סוגדים לאהבה ולא מדברים על כל השאר
והנה מסתמן בי כוח,
שורה אחת ריקה, סיכוי נוסף לבטוח
גם השקיעה רק נחה ותשוב לזרוח.

כשירד מבול על הרחוב
אני אהיה לי גג לשמור אותי קרוב
בחורף מתרחב ברחובות צרים
אני אהיה לי אש מאנשים קרים.

הרבה מילים אמרתי אבל התכוונתי למעט
נראה שאהבה אוהבת לחנוק אותי בבת אחת
אני בחופש יש לי אותי לאט וטוב לי.

וילדות חולפת ומלטפת את הראש
ממציאות שחושפת ציפורנים לתלוש
והנה מסתמן בי כוח
לזכור אותך הרבה, אבל בסוף לשכוח
כי לא בך החום אליו אשוב לברוח.

כשירד מבול על הרחוב...

כי כזאת אני חולפת רגע חושפת ושנייה אחר כך
שוב נשאבת אל השגרה הזמן נהיה קצר
אז אני חוטפת, כמה שרק אפשר
וטוב לי, טוב לי, טוב לי...

אני אהיה לי אש מאנשים קרים, אש מאנשים קרים
שמקפיאים עמוק וכמה הם שקופים
אשמור עלי ממבטים טורפים
מכל פינה חדה מכל חיוך סתמי
אני אהיה לי בית לעצמי.

מלחש הקנאה מיום כבד, רודף שינה
ממלחמות קהות שמקפיאות לי את הלב
שהתקשה מרוב שהוא אוהב.

מדוחק הכבישים, מבני אדם טיפשים
שכבה אחר שכבה לכאוב ולפרק
אני אהיה לי שיר מפחד משתק.

כזאת אני חולפת רגע חושפת ושנייה אחר כך
שוב נשטפת אל השגרה הזמן נהיה קצר
אז אני חוטפת, כמה שרק אפשר וטוב לי...

אז מבול. המון גשם. ובאמת טוב. בנושא החם חפרו קצת על זה שיש בעיות בגלל הגשם, שהוא מציף כבישים.

אז מה?

יש לכם בעיה עם קצת כבישים רטובים, כשכבר אין מים בכינרת? זו סתם בעיה שבטח נובעת מהפסימיות של המדינה- "הו,  תראו, לא יורד גשם. בואו נעשה כבישים בלי תעלות ניקוז כי ממילא לא יהיו הצפות". אה, נכון, רק שהם לא מפסיקים להתלונן שיש בצורת והכל. נו באמת.

טוב נו, מבחינתי זה ממילא לא העניין.

אני סתם שמחה שחורף, שמחה ומפוחדת.

חורף זה כיף ומדהים וקצת מסובך לי לתאר כמה אני אוהבת אותו,

אבל קיים גם החשש הזה שעכשיו כשחוזרת העונה האפורה אני אשקע במרה שחורה ואמצא את עצמי עוד כמה חודשים ממררת בבכי שאני רוצה למות.

שאולי עוד כמה חודשים אני אפקח עיניים, בקיץ, ואשנא את עצמי ואלגלג על ששוב נפלתי לבור האידיוטי הזה, שלא היה קיים בכלל לולא ישנתי כל כך מעט ודיכדכתי את עצמי עם האפרוריות הזאת כל כך הרבה.

אני מקווה להחזיק מעמד הפעם,

כי באמת שיש לי הרגשה שהתחלתי את השנה הספציפית הזאת על רגל ימין.

לא עוד שקיעות בבוץ, לא עוד התאהבות חסרת גבולות במשהו שלא היה לו סיכוי מלכתחילה,

הכל מתחיל ונגמר בשליטה עצמית הפעם.

ובנוסף, אני עוזבת את הפסיכולוג [הוא עולה לי על העצבים, באמת]. אז נראה כמה זמן זה יחזיק מעמד.

ו-זהו לבינתיים... אני אחזור לפה כשהמוזה תתעורר שוב :)

נ.ב. רננה קנתה לי פיקסאטיב ליומולדת. אני מרגישה כלכך... מציירת.

ובוגרת.

אחינעם קנתה לי תיק שרציתי ודימה הביא ורדים. כפרות עליהם. :)