פצעים ונשיקות

עוד טיפה החליקה במורד החלון, ועוד אחת.

הגשם שטף הכל, שטף את כל העולם, עד שמבעד לזגוגית הקרה ניתן היה לראות רק כתמי צבע מטושטשים. אנשים חסרי פנים מתהלכים ברחוב, נאבקים כנגד הרוח הקרה המצליפה.

היא הצמידה את מצחה לשמשה והקשיבה. רק הקשיבה, עוצמת את העיניים ומידי פעם פוקחת כדי להציץ.

קול הטיפות הניתכות ארצה המם אותה.

חורף. ועוד קצת חורף. וכמה טוב לה ככה.

היום היא הרגישה שוב. הכל היה כל כך אפור וסגרירי, והיא בסה"כ הלכה ברחוב בדרך חזרה מבית הספר. לא משהו מיוחד.

אבל אז היא הרגישה את זה- מעין עננה שנקרעה והוסטה מעל מחשבותיה- ופתאום הכל היה חי כל כך... חי.

היא אהבה לנשום פתאום, התרגשה מהריח החורפי שמילא את נחיריה,

אהבה את שקיות הנילון המתערבלות סביבה ברוח המקפיאה כמו עלים שמכסים את הרצפה בנושרם בשלכת,

שולהבה מתחושת החיים המדהימה הזאת. פרשה ידיים לרווחה [או עד כמה שמעילה איפשר לה];

חייכה.

רק אז הבינה כמה הרבה כנראה חסמה בשבועות האחרונים, או אולי אפילו כל חודשי הקיץ-

כמה עמוק הצליחה להדחיק, עד שאפילו לא ידעה שהיא איבדה את כל הרגש בדרך.

פתאום הבינה כמה הרבה היא מזריקה לעצמה- עוד ועוד לימודים ועיסוקים שונים עמוק לתוך הוריד.

כמה היא מסממת את עצמה- עוד שעות שינה ועוד מנוחה טובה פה, לפני שתצא מהבית,

כדי שלא תתחרפן בדרך חזרה.

היא כל כך פחדה מלאבד את השפיות, עד ששכחה לנסות ולחיות אותה בדרך.

היא עדיין מפחדת.

רעם חזק התגלגל לפתע בשמים, בין שכבות העננים, וגרם לה לפקוח את העיניים ולהיווכח כמה הספיק להחשיך.

מחשיך נורא מהר בחורף, ציינה לעצמה.

למה היא מתעלמת ממנה? הבזיקה מחשבה נוספת במוחה.

אפילו מזל טוב ליום ההולדת היא לא אמרה לה. 

לפתע נשמט ספל התה שאיזנה עד כה על בירכיה, והכתים את השטיח.

מקללת, היא פנתה להביא סמרטוט.

זה מה שהיא הרגישה לידה. סמרטוט.

לפחות מזל שחורף. לסמרטוטים טוב במים, לא?