פצעים ונשיקות

קרע נפער בשמים,

העננים הוסטו הצידה,

ואני נותרתי לגמוע לתוכי את הבוהק הכחול הפתאומי והנפלא הזה.

התבוננתי וצרבתי את מגעו בעיניים לתוכי, אבל לא יכולתי לשבוע די ממנו.

יכולתי להמשיך ולהביט לנצח...

הכחול הזה ריפא אותי, נגע בכל הפצעים החלולים שבי והרגיע את מה שדואב.

הרגשתי שלווה כל כך פתאום, שוקעת ברקיע הקטן הזה שנגלה אלי לאושרי.

נזקקתי לו, הצטרכתי לספוג אותו לכל ישותי,

לזכור שיש ימים טובים בתוך האפור- שלא תמיד האפרוריות מכסה הכל,

להחזיר לעצמי את הרוגע הכנראה-זמני והבלתי נתפס הזה...

אני שפויה, שפויה, שפויה ומנסה להתגאות בכך בכל הזדמנות שרק אוכל - ולו רק כדי שלא אחליק ואפול בחזרה אחורה,

וכמה שזה קל למעוד...

לפתע הפציעה גם השמש, ואני הרי כבר חשבתי שהגעתי לאופוריה!

רציתי לבכות שוב, אבל לא כמו אתמול מעומס ולחץ ודיכאון שהחל לחלחל בי כמו שציפיתי שיקרה מתישהו בחורף- לא, הפעם רציתי לבכות ממניעים טהורים בלבד:

הקלה.

כאילו נשלפתי שוב מתוך איזה טראנס ששקעתי בו כמעט בלי לשים לב להידרדרות- כמה התגעגעתי לתחושה הבריאה הזו של שקט.

מדהים כמה שחתיכת שמים וקרן שמש יכולים לעורר...