פצעים ונשיקות

צפיתי בשני האוטובוסים שהרגע פיספסתי ברצף חולפים על פני,

ומתנשפת קלות שקעתי על ספסל התחנה.

באופן כללי תחנות אוטובוס אמורות להיות מקום עגום יחסית, עם כל האפור המדכא שממלא אותן ובמיוחד כשמפספסים אוטובוסים כשאתם כבר מאחרים ממילא,

אבל כעבור כמה דקות מצאתי את עצמי דווקא נהנית מהסיטואציה, להפתעתי.

השמים שנפרשו מעל היו כחולים עזים ומהממים כפי שלא היו כבר שבועות, עם לבן-לבן בקצה שהיטשטש לתוכם עם עננים קטנים וצמריריים שנמרחו והתכווצו לתוכם.

השטח שלפני התחנה ומעבר לכביש היה מדושא כולו וזרוע חרציות צהובות וסביונים קטנים, באוזניי החל להתנגן השיר Kiss me, וכשנזכרתי שיש לי מפריח בועות בתיק כל מה שהיה צריך לעבור לי בראש זה "נו, למה לא?"..

הצחיק אותי לחשוב שאני מסיחה את דעתם של נהגים שחולפים על פני עם הבועות שזורמות מהתחנה, ושאולי עשיתי בזה הרגע לכמה מהם את היום. :)

אין ספק שזה עשה לי את היום...

אה, ועוד יותר נחמד- ירדתי במרכזית בערך ב9 וחצי כשתוך רבע שעה הייתי אמורה להיות בבצפר, אז כדי להתנחם קניתי סוכריה על מקל- ופניתי מהקיוסק כדי להיתקל היישר בליאורי שחיכה לשיעור נהיגה!

אז הכפרע הקטן שלי נתן לי טרמפ עד לבצפר ואפילו הספקתי להגיע לפני הזמן,

והבוקר הזה פשוט היה כיף כיף כיף, כשחושבים על זה במבט לאחור. :)