פצעים ונשיקות

כבר 1 וחצי בלילה, עוד מעט בעצם, ואני על המחשב. שוב כותבת לילה, כמו שנהגתי לעשות פעם כשהוצאתי את כל החרא שלי על המקלדת.

כבר המון זמן לא עשיתי את זה. לא מאז שטוב לי.

האמת היא, שאני נורא רוצה שיהיה לי מה לכתוב. לפעמים גם יש לי- הבזקים של רעיונות, תחילתה של מוזה, אבל הכל נקטע באיבו של דבר כיוון שאין לי מחשב בסביבה, ואני לא רוצה להתחיל שוב עם חתיכות נייר מזדמנות שקשה לערוך אחר כך.

אבל עכשיו אני בחופש, ובעצם אין סיבה שלא אנסה להקריץ משהו שהוא קצת מעבר ל"קמתי בבוקר, ציחצחתי שיניים וגרבתי את גרב שמאל קודם."

אני מדברת עם ידידה חדשה בפייסבוק, ונזכרת פתאום כמה מתחשק לי חברה. כמה כבר לא אכפת לי שהדחקתי את כל הרגשות הזוגיים שלי הצידה בזמן האחרון, כמה לא אכפת לי שאולי שכחתי איך מתנהגים בקשר, כמה אני יכולה למצוא את עצמי הולכת לאיבוד.

אני לא בטוחה איך להתנהל ומה להגיד.

אני יודעת שאני מוצאת את עצמי להוטה נואשות להכיר מישהי שתהיה רק שלי סופסוף, מישהי שאלמד לאהוב ושתאהב אותי בחזרה.

ובהחלט יכול להיות שאאלץ לחכות עם זה עד הצבא.

אבל כשמגיע הרגע ואני נמצאת ליד מישהי כלשהי, כבר כמעט לא משנה מי- אני שוכחת את עצמי ומתרכזת רק בה.. ואז אני יודעת שכנראה באמת הגיע הזמן שתהיה לי מישהי, אם אני לא בטוחה איך להתנהג בקשר ומפחדת שלא אצליח להתאהב שוב, ובו בזמן אני מתחילה עם כל מי שבסביבה ובמצב הכי מזמין מבחינה רגשית. קל לי להתחבר לבנות, למרות שאני שוב יחידה שלמה בפני עצמי וכבר לא חצי שמישהו השאיר מאחור.

טוב, בעצם כנראה שזה מאז ומעולם היה המפתח: קודם להיות אני כאדם יחיד ושלם עם עצמו, ורק אז לנסות ולצרף עוד אחת למשוואה. אי אפשר לרפא חצי אחד בזמן שמנסים לאחות לעצמך פנימה עוד גורם זר.

והנה שוב אני מברברת וחופרת, במקום לכתוב משהו יפה. אני צריכה להתרכז.

עריכה, 10 דקות מאוחר יותר: קשה לי להתרכז.