פצעים ונשיקות

כרגע, מכל הדברים, מרגישה קצת... numb.

הייתי באושר. איזה אושר, נירוונה.

הייתי באקסטזה וציפיה דרוכה, המתנה להוטה.

הייתי בחשש, בלבטים, בספקות, בתהיות.

הייתי בלחץ, בהיסטריה, בבכי לא נורמאלי מהפחד.

הייתי משועממת מלחכות.

הרגשתי כבר כמעט כל מה שאני יכולה להרגיש בנוגע לגיוס הזה בחודשים שעברו מאז התחלתי את התהליך.

ועכשיו?

עכשיו אני קצת מפחדת. קצת נרגשת. קצת מחכה. קצת מהכל.

בעיקר לא מעכלת שזו אני ושמחר זה קורה, בעיקר חיה לי במציאות מפרדת. זה כאילו המוח שלי השתתק מתישהו במי הקרח של היהודיה היום.

פשוט אבד לו אי שם בהרי הגולן.

אני חושבת שזה כדי לכסות באמת על הלחץ, על סף ההיסטריה שאני נתונה בו כבר מאתמול. פשוט משתדלת לא לחשוב.

הכי מצחיק יהיה אם באמת אצליח להירדם טוב ומהר הלילה מרוב השתקה עצמית, במקום להישאר ערה כמה שעות טובות לפני שאתנמנם, כמו לפני כל מועד חשוב.

האמת,

אני חושבת שכרגע אני בעיקר עייפה.

יאללה צבא, מחר בקו"ם.

ויהיה טוב. :)

חג שמח לכולם... ג'יז, כמעט שכחתי שמחר חנוכה.