פצעים ונשיקות

יזכור ישראל. יזכור ישראל. יזכור ישראל...

אני זוכרת את הקטע שלי בעל פה, הקטע שנתנו לי ללמוד לקראת הטקס בכיתה ה'. ימים שיננתי אותו והקראתי בקול רם בהפסקות לחברותי בכיתה, והן? הן השתגעו ממני כבר. הייתי אחוזת דיבוק. 

בסוף אמרו לי שזה הטקס של כיתה ו'. שהם טעו. שאנחנו בכלל עושים את יום השואה.

עשינו את יום הזיכרון בעצמנו, שנה לאחר מכן. כשאנחנו כבר היינו בו'.

עדיין זכרתי את הקטע שלי בעל פה.

קראתי אותו, ביחד עם עוד איזו מישהי. אני אפילו לא זוכרת מי זו הייתה מביניהן.

אבל את הקטע שלי אני זוכרת בעל פה, עדיין.

ערב יום הזיכרון אלפיים ואחת-עשרה.

היו לי תוכניות טיפשיות להערב, שכחתי בכלל שליום עצמו יש גם ערב לפני כן. שכחתי שיש צפירה ב8 וסרטים עצובים וכל אלה.

2011, ואני כבר ילדה גדולה. חיילת.

התכוונתי לצאת עם מור היום, לא ראיתי אותה הרבה זמן. איכשהו אני תמיד מספיקה להתאפר ולהתקלח ולהתכונן בעוד אלף ואחת דרכים לפני שהיא מבטלת ככה, בסתמיות. "לא מרגיש לי נכון." "נוותר על היום". כאילו כלום, כאילו אין צד שני במשוואה שצריך להתחשב בו.

אם הייתה מבקשת או מציעה בשאלה, הייתי מסכימה איתה. אומרת שצודקת וקצת מוזר אחרי הצפירה.

אבל הזונה לא שאלה ועיצבנה אותי, הוכיחה לי כמו תמיד כמה אני נאיבית,

ועכשיו גרמה לי לשכוח את הקטע שלי. את הנוסח המדוייק מכיתה ה'.

בימי הזיכרון האחרונים מצאתי את עצמי כותבת בהר הרצל.  התחושה שם חזקה מאוד, קשה שלא להיכנס לרוח יצירתית.

מחר אני מצטרפת לבי"ס, על א' מדוגם עם הנשק וכל זה. קצת לעשות דאווין,

קצת להרגיש חזק יותר את היום. לעמוד ליד קברי ילדים בגילי, שלהם פשוט היה פחות מזל ממני.

אני כבר לא בטוחה מה באתי לכתוב כאן.

איכשהו זה תמיד מסתכם בזה שבעצמאות אני בים ובזיכרון בהרצל.

זה לא היה אמור להיות ככה השנה, הייתי אמורה לאבטח טקס בהר הטייסים. להיות רק אני והמפקדת בעמדה שמירה גבוה מעל כל העולם..

אבל הם התחשבו בבקשת היציאה שלי ונתנו לי לצאת לאזכרה של סבתא מחר, ועכשיו מרגיש לי קצת החמצה.

אבל שיהיה, עדיף להיות בבית.

לפני הים אני הולכת לגלאם עם יעל ואביטל ושרית וכל הגייז. בכל זאת כמה דברים השתנו מאז התיכון.

כבר לא בטוחה מה באתי לכתוב כאן, ולא בטוחה איך לסכם.

רק שיהיה טוב.