פצעים ונשיקות

"ואת."

אני כותבת את הפוסט הזה כי נזכרת שיש כה רבים אחרים במצבי לשעבר,

כה רבים אחרים שישבו בבית בשפתיים חתומות, כאובות מלהינשך, נשוכות עקב כל המילים שעצרו בתוכן.. הם ישבו ויבהו במרקעי הטלוויזיה כשישדרו את המצעד בו אני אשתתף ואצעד בגאון, בראש מורם, מאושרת.

והם..

אני כותבת את הפוסט הזה בגלל האקסית שלי, האקסית המטומטמת שכעת כל כך מבולבלת שהיא מבלבלת גם אותי, במצבי רווי הניסיון וצבור הידע. האקסית שעיצבנה אותי כל כך היום.

אני כותבת את זה כי היא מתסכלת אותי, ומתסכל עוד יותר לדעת שהייתי היא בעבר, והתגברתי על זה. התבגרתי.

הסיפור שלי?

הוא תמיד יתחיל בילדה שהייתה קטנה ותמימה וקולקלה. כל החיים שלי מתחילים בסיפור הזה...

המושג "לסבית" הושמע באוזני לראשונה כשהייתה בכיתה ב' או ג' אם אני לא טועה.

הוא נאמר סתם כך, באחת מההפסקות בחצר בית הספר, כשכל מה שעשינו היה לעבור ממתקן למתקן ולהתרוצץ בין המגלשות והסולמות. מישהו ליחשש באוזני שיש דבר כזה שקוראים לו לסבית, כלומר בת שאוהבת בנות. ואף אחד לא עשה מזה סיפור.

אני בכלל לא זוכרת שדיברנו על זה אחר כך, ואם כן, לא נאמר שום דבר רע. זה פשוט היה עוד משהו שקיים בעולם מבחינתי. עוד סוג של תוצר של הטבע.

כשגדלתי לא הרבתי להרהר במושג, למרות שאני זוכרת בבירור שאהבתי מאוד את המורה שלי, משהו קצת אובסיבי יותר מסתם חיבה של תלמידה שקטה למורה המוערצת. אבל לא קישרתי. עד היום אני תוהה אם זה לא היה סתם צירוף מקרים, מושלת קלות.

בחטיבה אפילו הייתי דלוקה על כמה בנים, "מאוהבת" באחד מהם ובשני חלקית. הייתי משוכנעת שהוא האהבה הראשונה שלי.

אבל רק בכיתה ט' הבנתי לראשונה מה פירוש לאהוב באמת; זה היה חד, חזק ומטריף יותר מכל דבר שהכרתי מעודי.

עד אז לא הכרתי את התשוקה האובססיבית לאדם אחר, את הכמיהה בכל רגע ורגע משעות היום, את הרגש המחריד הזה שלא נתן לי מנוח וגרם להיווצרות של כמה נחילי פרפרים עצומים בבטני. חשבתי שהכרתי את זה, אך מעולם לא חשתי בכך בכזו עוצמה.

הייתי מבולבלת, מאוד מבולבלת. רציתי למות הרבה פעמים. כאב לי מאוד בשלבים מסויימים.

וכל הזמן הזה תהיתי, התחבטתי, ניסיתי להשיג עזרה. דיברתי עם אנשים באינטרנט ושיוועתי למישהו שמבין. יצרתי קשר עם אנשים בבלוגים אחרים, במסנג'ר [אז עוד לא היה פייסבוק] ופעם אפילו טלפונית. התחלתי להיכנס לעולם הזה, להכיר עוד אנשים שמחפשים כמוני, רק מחפשים מישהו לחלוק עימו את התהיות והתסביכים, את הבלאגן.

לאט לאט הבשלתי והחכמתי; זה קרה בד בבד כשהאהבה שבי מתה, כשאיבדתי אותה והיא עלתה לי בחברות עם החברה והחבר הכי טובים. עניין לא נעים היה איתם, אבל בסופו של דבר יצאתי משיברון הלב שפקד אותי ולמדתי לקבל את העובדה שזה קרה. בשלב הזה סיפרתי לידידי טוב שהתברר לי קודם לכן שהוא הומו בעצמו.. והוא, אהוב שכמותו, לקח אותי לבית הפתוח. הייתי אז בכיתה י'.

כאן התחיל הסיפור שלי לתפוס תאוצה, לפרוח. הכרתי נערים ונערות נוספים בגילי ובגילאים קרובים שהכירו את המצב. הכרתי אותם בשר ודם, ולמדתי לבטוח בהם. הם הפכו לחברים שלי, חברים לכל דבר. הב"פ [הבית הפתוח] שימש כמעין קבוצת תמיכה מבחינתי, למרות שבשלב ההוא עוד ייצגתי את עצמי כסטרייטית, והתעקשתי להאמין שאלו סתם נטיות, מה שהתפתח בי.

עברתי תהפוכות נפשיות די גדולות והתלבטתי עם עצמי ועם כולם המון. בעיקר דיברתי על זה עם ידידה שהתחילה לבוא לשם ממעט מעט זמן לפני, ושגם הכרתי מקודם. אזרנו אומץ ביחד והודינו בפני עצמנו, ומאוחר יותר גם באוזני כל קבוצת הנוער בב"פ, שאנחנו ביסקסואליות. שכבר לא ניתן להתכחש. התקרבנו מאוד ובשלב מסויים גם היינו ביחד. לאחר שנפרדנו התאהבתי בה בצורה חולנית [טוב שנזכרתי ><] ולא בריאה בעליל.

הייתי בי"א, והאהבה הזו הייתה כל כך הרסנית.. כמעט קטלנית מבחינתי. עברתי תקופה מהמזעזעות בחיי, אם לא הכי. היינו חברות הכי טובות אבל זה עיכל אותי מבפנים לאורך כל הדרך. קשה לתמצת פה הכל, אז לא אעשה זאת, ואסתפק בלהגיד שלקח לי הרבה מאוד זמן להיגמל גם ממנה. כשהצלחתי בסופו של דבר פחדתי להרגיש שוב, ואז התחילה תקופה בריאה יותר מבחינה נפשית. הרבה יותר בריאה.

אז כבר הבנתי שיש אצלי יותר רגשות לנשים מלגברים, שריחפו בחיי כמו צל או חלום בין לבין פרצי האהבה שלי. הם היו באים והולכים כמו פרפרים וצוף, נמוגים לפני שהיה לי אכפת מהם באמת. סילקתי אותם מעלי מהר מאוד בדרך כלל, לא נקשרתי לאף אחד מהם. הבנות הן ששינו את תווי הרגשתי.

והייתה לי אז, בי"ב, חברה קרובה שהפכה ליזיזה קבועה. במשך שנה לא עשיתי דבר מבחינת זוגיות, מלבד לשכלל את טכניקות המשיכה שלי לנשים אם תרצו להגדיר את זה ככה..

רציתי גם אותה אחר כך, מאוד. כמעט התאהבתי. אבל כבר הייתי בוגרת דיי להשתלט על המצב בסופו של דבר [ולאחר מעט סיבוכים קלים ומיותרים ריגשית]. 

לא דיברתי איתה כבר כמה חודשים, אולי. למרות שהיינו חברות טובות מאוד ואני עדיין מחשיבה אותה לכזו.

ואחרונה חביבה היא האקסית המוזכרת בתחילת הפוסט.. הטיפשה. היא עוד מטמטמת אותי בשלב הזה.

למה? כי היא מתקרבת אלי, מפתה כשאני לידה, מתפתה, 

וכשאני מתרחקת ולא רואה אותה שבוע היא פתאום נבהלת ממה שכנראה עשתה, נלחצת, מסננת. בורחת ממני כאילו שאני נושכת, ולא בצורה מהנה..

והיא לא סגורה על עצמה, למרות שהיא מבוגרת ממני. וזה בעיקר מה שגורם לה לברוח ולהילחץ.

זה מה שעורר אותי יותר מכל להבין שיש אנשים שתקעוים במצבים דפוקים יותר. היא לפחות הכירה את הבית הפתוח לאחרונה, וכנראה בזמן. יש אנשים שאפילו את זה אין להם.

לא נטיתי להגדיר את עצמי במתמחה בעניין או אפילו מעורבת מאוד בקהילה, ואני גם לא מתיימרת כלהגדיר את עצמי לחלוטין כלסבית. עוד רחוק ממני היום, כי אני פחדנית ומתלבטת אם בכלל כדאי, כנראה.

אבל יודעת מה אני מחפשת? זה כן. כבר שנים שמחלחלת בי ההבנה הזו, וכואב לי שאני הצלחתי לעבור את זה בגיל צעיר כל כך וכבר בגיל 18 לדעת מי אני ומה הזהות שלי, ואתם עוד תקועים שם מאחורי המסך ומחכים. אז הנה, מסתבר שלחלק מהאנשים אני נראית כ"מנוסה", כמבינת עניין.

היא, האקסית, בטוחה שעברתי כל כך הרבה ואני יודעת ובקיאה כל כך שזה מפחיד אותי. אני בסך הכל ילדה שעשתה הרבה חושבים והתבגרה עם העזרה הנחוצה.

אם יש ביניכם כאלה שצריכים את העזרה הזו.. לפחות את זה אני עוד יכולה להציע, אם לא תמיכה ממשית. צבא וזה.

אבל אני פה, מאחורי המקלדת.

ובשבוע הבא, צועדת ברחובות ירושלים עם קשת נוזלת מהעיניים, וחיוך נוזל מהשפתיים לרוחב כל הפרצוף.

צועדת בשביל חופש ושיוויון, צועדת בשביל הזכות לאהוב ולהתקבל על ידי הסביבה עם כל חריגות שהיא, צועדת למען ילדים נבוכים שקשה להם עם עצמם ולא יכולים להביע את הקושי הזה בפני אחרים ולקבל עזרה ותמיכה, כי הם מפחדים שיידחו. צועדים למען מבוגרים שכבר וויתרו. צועדת כי זה כל מה שנותר לי לעשות, כרגע.

אני אצעד גם בשבילכם,

מבטיחה.