פצעים ונשיקות

לתת לאנשים לקרוא אותך זה מסובך.

כי עכשיו אני רוצה לכתוב פה ולא בטוחה אם היא עוד קוראת, אם את עוד קוראת. אם תקראי את זה.

את פה?

אני רוצה לכתוב על אתמול, לכתוב על בילבול, לכתוב על רצון לשקט. ולא ממש יכולה. עד שאני רוצה ויש לי על מה לדבר, אני צריכה לצנזר... חח אוף. >< למרות שאני בכלל אוהבת שקוראים אותי. נורא אוהבת. אבל לא כשיש לי על מה לרכל!

בכל אופן.

אני רוצה לחתום על יום חופש מחר, אולי. או לדבר עם המפקד שלי ולשלב למחר את שני האפטרים. מבחינתי להגיע מוקדם יותר בשני, העיקר להישאר עוד קצת בבית.

למרות שהיה לי סופ"ש ממצה ומספק [מאוד], אבל עדיין חסר לי הרגיעה הזו של להישאר בבית בלי לחץ. אולי אני אצליח להתחמק מחר, הלוואי.

ואז עוד שבועיים, ונמאס לי כבר. כבר עייפה. מוקדם מידי להיות עייפה, לא?

מוקדם מידי לפנטז ולחלום על שיחרור, או אפילו סתם על חמשושים..

ואולי סתם אלך מחר לצבא, כרגיל. אקום בבוקר ואסע לשיגרה מגעילה ומאוסה, אחזור פעמיים לאפטר הביתה באמצ"ש ואגלה שאין לי כלום לעשות חוץ מלראות פרקים של פרנדס במגה ווידאו, כי איפה כולם לעזאזל.

ואהיה שם שבועיים, שהופכים לכל כך הרבה זמן ונדמים לנצח עד כדי כך שכשאני חוזרת הביתה לסופ"ש שאחרי, אני צריכה להתחיל את הכל מהתחלה. איפה שעצרתי בסופ"ש הקודם, משם אני ממשיכה, רק צולע יותר ודהוי. וצריך לחדש את כל ההתפתחויות, כי מחר כשאחזור אצטרך להתנהג כאילו כלום לא קרה. כי שום דבר בעל משמעות לא קרה ולא יכול היה לקרות, כי צבא.

ואז מה אם יש לי שני היקים במקום בולט, הם מסמנים סופ"ש טוב ולא יותר מזה. עד שאחזור ההביתה בפעם הבאה כבר יחול עליהם [ועל כל מה שקרה ביומיים האחרונים] חוק ההתיישנות.

אני לא יודעת למה אני מצפה בכלל, כל החיים שלי הם קיטוע אחד גדול עכשיו. אני לא חיה מרגע לרגע, אני חיה מחצי חודש לחציו השני.

ויחי האפטרים הקצרצים שברקע, הם גורמים לי להרגיש את הזמן המתבזבז.

ואני כזאת פולניה שבא לי להקיא על עצמי כרגע XD

שקט מוח. לכי ותקראי עכשיו כמו ילדה טובה, בערב תדברי עם עופר שיתן לך לחזור בשני ולא מחר וזהו. טוב? טוב.

ששש.

נ.ב. וממילא אני לא מפסיקה לברבר על איך שגם אם בא לי קשר עכשיו, הוא סתם יתסכל אותי כי זה להתראות מעט ולחלום בהקיץ הרבה, מה שיהפוך את שגרת הצבא לעוד יותר מתסכלת, כמעט בלתי נסבלת ממש. אז די כבר להרהר ב"מה היה קורה אם", כי לא היה קורה ואין שום "אם", כי את לא בקטע עכשיו, זוכרת? אין לך כח לבילבולים ותחושות משונות ומכאיבות ומטריפות. את עייפה מדי בשביל כל זיוני השכל האלה.

וגם אם זה היה סתם לצאת, ולא להיות ביחד. זה לה היה משנה שום דבר ממה שקורה בכל אופן עכשיו. אז די כבר.

לילה.

ואין לי מושג איך אני מצליחה לצאת כל כך פסימית בפוסט שמדבר על כמה החמשוש הזה היה טוב. התכוונתי בכלל לפתוח בזה שאין לי בעיה לחזור לצבא כי הספקתי כל כך הרבה ביומיים האלה. אבל כנראה שהחום מדבר מגרוני!