פצעים ונשיקות

כנראה זה כדי שנוכל לדעת מתי לעצור, לדעת לא להיפגע.

אני מפחדת שזה יחמוק לי מבין השפתיים, שלא אצליח ללכוד את המילים האלה בין השיניים יותר.

זה מדגדג לי את קצה הלשון ובוער לצאת מהגרון, ואני מתאמצת שלא.

זה אף פעם לא הזמן המתאים, למרות שזה הזמן המושלם,

ואף פעם לא המקום או הרגע למרות שזה תמיד מרגיש כל כך נכון. אבל זה לא יהיה חכם.

"אני חושבת שהפעם אנחנו מפוכחות יותר", אמרת לי אז, בהתחלה. ועכשיו אני חושבת שהשתכרתי ממך לגמרי, אז מפוכחת כמו שרצית כנראה כבר לא אהיה.

את כנראה מפוכחת מספיק בשביל שתינו, בורחת מספיק במקום מסויים,

מכאיבה לי כמו שרק לשיכורים אפשר להכאיב- מין כאב עמום שכזה, פועם, שבמקום לברוח ממנו אתה רק חושב עליו ומנסה להפיג אותו בדרכים הלא נכונות. לשתות עוד קצת, לצחוק עוד קצת, להיות ביחד עוד קצת. לשתף עם הסביבה.

ואתה ממשיך כרגיל, כי אתה שיכור, וחוץ מלהתלונן אין לך הרבה שכל לעשות מעבר.

"וגם חשוך אצלך, אז תעזרי לי קצת", ולפעמים אני חושבת שאולי דווקא אצלי חשוך ואני פשוט לא מצליחה לראות אותך בגלל זה,

בעצם כמעט בטוח שאני יוצרת את החושך סביבך.

ואת תמשיכי לברוח קצת בכל פעם שיהיה יותר מידי, ואני אמשיך להאמין שיהיה טוב גם כשמריר לי בלב, כי כעבור שבוע זה הרי תמיד עובר.

ואני אמשיך לכתוב לעצמי בפחד שמא תקראי כי כל המרה השחורה עולה פה כמו מיצי קיבה בגרון,

ואני הרי תמיד מחצינה ומקצינה הכל,

ואני אמשיך לכתוב לעצמי בפחד שמא לא תקראי כלום, לא תדעי כלום, נקודה. בדיוק כמו שאמרת לי שקרה בפעם שעברה.

אני רוצה להתפכח קצת כדי להיות מסוגלת להתנהג אליך כרגיל. לא לפחד להגיד את מה שמרגישה, או בעצם להרגיש קצת פחות.

אני רוצה להיות מסוגלת להצחיק אותך במידה הנכונה ולגרום לך להתגעגע גם, כי בפעמים הנדירות בהן את מסמסת לב או מתקשרת באטרף אני הופכת לשיכורה מתמיד, מסטולה ממש,

אבל לפחות אז זה תקין...

 הם רוצים שאצא לקצונה, ויותר מזה- קצונה אקדמאית. שאלמד הנדסה ומדעים מדוייקים, לא שאני יודעת מה לעזאזל זה אומר.

אבל זה מציע לי דח"ש ומימון [נדמה לי שמלא] לתואר, בזמן שאני יכולה לטוס ולעבוד ולעשות מה שבא לי. ואז נאי צריכה לחזור ולסיים חובה + 3 שנים קבע במקצוע טכנולוגי מגניב בחיל האוויר.

אני מתה מפחד, כי אני שוקלת את זה, ואני לא רוצה את זה. אני לא יודעת למה יש לזה ריח מפתה מבחינתי, הרי אני כל כך רוצה להשתחרר.

בטח בסוף לא אעשה את זה כי אני חולמת על אירלנד ודרום אמריקה כבר חודשים,

ואחרי שאטוס ואחזור לארץ ואקרע את התחת כמלצרית כדי לממן תואר שידפוק לי את הקריירה העתידית,

אולי אתחרט שלא למדתי אז, בצבא, כשהציעו לי...