פצעים ונשיקות

לתחליב רחצה חלב-פאפאיה יש את הריח של הטעם של העור שלך.

זו המקלחת הראשונה מאז סוף החורף שעבר בה התקלחתי במים חמים מאוד, כמעט רותחים- וזה הרגיש טוב, כי הגוף שלי היה קפוא,

והיה לי קר בפנים.

וכשפתחתי קצת את המחיצה נכנס אוויר קר שצינן אותי, אז עצרתי את הזרם ויצאתי לסגור את החלון שהיה פתוח בחודשים האחרונים. חזרתי למקלחת שהתמלאה אדים, וזה הרגיש כל כך טוב.

לתחליב רחצה חלב-פאפאיה יש את הריח של הטעם של העור שלך.

אני מתגעגעת לחורף.

מצאתי סופסוף את הפוסט שחיפשתי. כתבתי אותו ב2008. חלפו שלוש שנים.

"נעלי בית צמריריות. כוס תה חם. מרק. ספר טוב במיטה. שמיכות פוך. מגפיים. שלוליות. ריח של גשם.

אפור בשמיים. מטריות. עלים נושרים. מגפיים. מעיל. צעיפים, כפפות, כובעים. להתכרבל. חיבוק ארוך שנמשך אל תוך החיים. רוח מבדרת את השיער.

שלג. לבן. חיוכים. אש דולקת באח. חושך מוקדם. שוקו חם. סריגים. מדרכות רטובות.

המון ירוק בעיניים. אנשים חסרי פנים ברחוב, מסתתרים מהרוח המצליפה. חימום בכיתות. גרביים עבות. גרביים ארוכות. צמר.

טיפות. אוונאסנס. מקלחת חמה. צינון. ברד. סופות ברקים ורעמים. כפור. חלזונות. פיטריות. אדי קור עולים מהפה. שיניים נוקשות.

אושר."

ויש לי עכשיו הרבה להוסיף לזה, ברור שכן. למרות שהכל נשאר פחות או יותר אותו הדבר.

אבל עכשיו זה גם לעשן בגשם, לעשן כשכל כך קר שרק קצות האצבעות לופתות את הסיגריה מחוץ לשרוולים, והשאר מכורבל עמוק בפנים. לעשן עם קפוצ'ון ענק.

עכשיו זה גם לשבת באוטובוס בחורף ולהצמיד את המצח לזגוגית הקרה, לצפות בטיפות זולגות עליה. זה ריח של לא סתם גשם, אלא גשם ראשון.

עכשיו זה לחזור לפליז בצבא, ולתפור דרגות כל המעיל א'. עכשיו זה לאהוב בחורף מתחת לשמיכה החמה, פוך והכל. זה לעזוב דירה של מישהי ב5 בבוקר ולהרגיש שהאף נושר בקור עם כמה שחם בפנים. זה להתרגש,

זה פאקינג חורף.

ועם כמה שקיץ מנחם לפעמים, קצת נמאס לי מהחום.