אנחנו אף פעם לא מדברות על מה ששבור.
יש בינינו מין הסכמה שבשתיקה, לתת להכל לחלוף ליד האוזן ולהתפוגג.
כמה פעמים התנצחתי איתך בצעקות, בראש שלי? כמה פעמים הבעתי בפנייך את סלידתי העמוקה ואת מה שאני באמת חושבת עליך לפעמים?
המון מילים מגעילות שוכנות לי בראש, דיירות קבע. בושה. גועל נפש. סכין בגב. צביעות.
קשה לי לנשום לפעמים מרוב עצבים עליך.
ואז אני רואה אותך, ומדברות, ואני אוהבת אותך כמו פעם ומתגעגעת.
מה אני יכולה לעשות שהיה בינינו קליק כזה על ההתחלה? שקיבלת אותי כפי שאני ודאגת ואהבת?
מה אעשה כשאת האדם היחיד פה שאני סובלת ומוקירה מבין המ"כיות שאיתנו?
ועכשיו את עוזבת.
וכן, רבתי איתך כמה פעמים. היו לנו כבר שיחות לא נעימות. אבל שתינו נמנעות מהן כמו מאש, חגות מסביב ומשתדלות שלא להתקרב.
אנחנו רבות כל כך מעט יחסית למה שאנחנו צריכות. יש לי כל כך הרבה מה להוציא עליך.
ואנחנו רבות כל כך הרבה יותר משצריכות. כי אני תמיד אתגעגע ותמיד שמחה שאת שם, לא משנה כמה שונאת אותך ונפגעת ממך.
ואני יודעת שגם אני חשובה לך, שזה כל ההבדל שבעולם.
יש בינינו מין קטע כזה, לא לדבר אף פעם על מה ששבור.
וכשהתפרק הכל לרסיסים ושנאתי אותך קמת והלכת. את עוזבת עכשיו את הבסיס. ובמקום לכעוס עליך היום- השיחה התחילה מהוססת, אבל מהר מאוד איחינו את הפצעים במקום לנקות ולבדוק אותם לפני, מהר מאוד נמס והתפצח הקרח שצימח לו מרחב בינינו.
עזבת, והארון שלך שלי והמיטה שלך שלי ויש לי מכתב אחד אחרון ממך שאת אומרת שהוא לא פרידה כי אם סיכום תקופה,
כי חברות נמשיך להישאר.
אז אם זו לא פרידה למה צובט לי בלב כבר עכשיו?
אני מתגעגעת, שרון.
כבר מתגעגעת.
ואוהבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
