פצעים ונשיקות

21.10.11

איך זה שיש לך כאלו שורות מוכנות שתמיד כל כך במקום? הייתי עושה לסטטוס הזה לייק רק כדי להביע הערכה, הזדהות, או לפחות את המינימום- קראתי וננגעתי.

אבל זה לא לייק. כי זה לא מוצא חן בעיני שככה מרגיש.

קראת לי היום שוב קטני, לשניה. לשניה אחת כמעט חזרתי להיות הקטן שלך.

את יודעת שרק איתך השתמשתי בכינוי הזה אי פעם? תמיד רציתי להגיד את זה למישהו.

אבל עכשיו את לא הקטנה,

את במקום כלשהו שאני יודעת שיכאיב לי מאוד עוד מעט.

 24.10.11

יש לי מ"כית חדשה, מ"כית שכולה שלי.

היא שלי להסמכה, שלי להדרכה, שלי להכשרה.

ממני מצפים ללמד אותה הכל, להפוך אותה למס' 2 שהיא אמורה להיות, לתפקד כמוני. להיות הקולדה הכי טובה שאני יכולה לבנות לעצמי.

קיבלתי אותה חדשה מהאריזה,

וכל האחרות עזבו.

כל מי שהסמיך אותי.

ועם כמה שחיכיתי לה, לזה, לרגע הזה בו אני בונה לנו עתיד חדש ונקי במצבור-

אני שונאת שינויים.

אני מפחדת משינויים מהסוג הזה, מסתבר. אין לי על מי לסמוך עכשיו מלבד על עצמי. אין לי גב. זו אני מולה, עם כל הידע שהספקתי לצבור ועצות למודות ניסיון שקיבלתי בירושה מוותיקות ממני. אבל הן לא נשארו להשגיח עלי, ומלבד קומץ המילים שהותירו מאחוריהן- אני לבדי...

קצת מפוחדת.

אני מתגעגעת לתקופה בה לא ציפו ממני לכלום, בה הייתי ילדה קטנה כביכול. עכשיו הציפיות הכי גדולות מופנות אלי, אני חושבת.

ובתקופה לחוצה כזאת, מה הפלא שאני חוטפת מצבי רוח שוב?

ואז בוחרת את האדם הכי בעייתי להוציא את זה איתו... כאילו היא מפוצצת לי את אחרוני המגנים שהצבתי סביבי, אני מתפרקת בהקשר שלה.

לא בריא בעליל.

גם ככה המצב איתה עדין ומורכב.

ואני לא רוצה לפגוע, לא רוצה לפגוע, לא רוצה לפגוע.

גם לא להיפגע, וזה קורה בעיקר ולרוב בגלל מצבים שאני גורמת להם, ישירות או בעקיפין.

אם רק הייתי משתלטת על עצמי יותר כמו פעם, אוכפת משמעת עצמית.

אולי כדאי לנסות לחזור למוטב קצת.

אני רוצה הביתה, לפעם.