פצעים ונשיקות

בבית, רגועה.

ההורים טסו לבערך שלושה שבועות, בין לבין יש לי גם יומולדת. לא יודעת למה אני תמיד עושה כזה עניין גדול מימי הולדת. אולי כי הם באמת תמיד כל כך טובים אצלי..

רגועה.

רוצה להתקשר ולשאול אם בא לעשות משהו, סתם כי אני במצברוח של לצאת ולנשום את האוויר הנקי והענים שיש עכשיו בחוץ ולהסתובב בזרועות פתוחות ומאושרות.

שומעת אנה נליק, just breath, השיר שלך שנראה שנתקעתי עליו לאחרונה. הוא מרגיע אותי בצורה ששכחתי שקיימת, גורם לי לחייך בשקט על כל האוויליות שנראה שחיי מתנהלים בה לאחרונה.

כנראה שמחר ובשישי מסיבות וכאלה, אני מתכוונת ללכת אבל לא מודאגת ולא כלום, שום נעליים. פתאום לא אכפת לי מכל מה שהיה עד עכשיו.. באלוהים שהשיר הזה כמו סם, מורפיום או משהו.

אני אפילו לא זוכרת למה אני כותבת. :)

נ.ב. עריכה, 16:34

ככה אני יודעת שיצאתי מדמות המפקדת כשהגעתי הביתה-

1. זועזעתי לראות צירעה. במקום להפגין קור רוח. מ"כים כבר לא מפחדים מג'וקים אחרי ביסל"ח...

2. כשטיפטפתי בטעות חלב על הרצפה לא התעורר בי דחף לנקות כדי להראות דוגמה אישית ולשמור על מצבור נקי.

3. למען האמת, גם כשסיימתי את הקורנפלקס לא היה לי כח לזרוק את הקרטון והכרחתי את עצמי, סימן מובהק לזה שאני כבר לא מגדילה ראש ואחראית [כי מי ינקה אם לא אנחנו את הזבל של עצמנו? אין פה עובדי רס"ר! וממילא אשלח אותך או את חבר שלך אח"כ להרים את זה!]

אני כאילו מתנתקת הכי מהר שאני יכולה מכל דבר שמקשר אותי למי שאני בצבא. שם אני צהובה מורעלת ומסריחה, ופה אני הילדה הכי זורקת זין / משתכרת ומתהוללת / סתם עצלנית שאני מכירה. לא פלא שההורים שלי חושבים שאני אנוכית וכלבה לפעמים. :)