פצעים ונשיקות

אין לי מושג מה אני רוצה לכתוב.

כרגיל? לתאר מה קרה כל הלילה רק כי אני צריכה לזכור את זה יום אחד?

כנראה שכן.

ופתאום, באמצע כל האגרסיות, הלהט כל כך טעון-

"את באמת שונאת אותי?"

מבט של כאב רך בעיניים. "באמת חשבת שאני שונאת אותך?"

נשיקה ברוך, והיא מחזירה, "...אני חושבת שאהבתי אותך."

שתיקה. שמתארכת. שוב עדינות תהומית.

מה אומרים על זה?

"זו הפעם הראשונה שאני אומרת את זה למישהו, שום 'כל הכבוד'?"

"לא, זה פשוט... אני חושבת שגם אני אהבתי אותך".

יצאנו לחגוג יומולדת.

שתינו, וכל הפחדים שיהיה לא נעים כרגיל נעלמים עם המפגש והאלכוהול וכל זה.

וכמובן שהיה כיף להתמזמז סתם, וניסיתי לא להרגיש רע מידי מאוחר יותר כשהיה ברור שהיא בקטע של סקאי.

ואז היה כל הקטע המלבב עם ההקאות והכל, ואני תוהה אם זה נוראי מידי מצידי להגיד שאני באמת מרגישה טוב עם עצמי כשאני מטפלת באנשים במצב הזה.

להרחיק את השיער מהפנים בעדינות, ללפף את הצעיף לאחורי הצוואר, לשלוח איזה מבט נואש לכיוון דלת הכניסה למועדון כדי שאיזה בחור נחמד ירוץ ויביא בקבוק מים.

להחזיק את היד ובעצם את כל הגוף המיטלטל ברחוב בדרך להסעה הביתה. לחגור ברכב, לדאוג לחפצים, לעטוף בשכבות ולחבק את הרעד. להפשיט מהשמלה, למשוך קפוצ'ון על הראש. לצחצח שיניים.

יש משהו חמוד בלטפל בשיכורים.

ועוד יותר מצחיק כשבאמת כל מה שהתכוונת היה לדאוג יפה לחברה בצרה, כשלפתע הגלגל מתהפך והיא מנסה.. לדאוג לך. ולילה שלם עובר על כוחותינו. עם התרנגולות ברקע. -_-

והשפה שלי נשוכה ודואבת.

ואז בוקר, ואני כמעט בטוחה שלא באמת התראינו באור יום אף פעם. אולי בחוצות היוצר, אבל גם זה היה ערב..

יש איזה משפט יפה ב"שומרת אחותי" [טוב, אחד מיני רבים יפים שם] שתמיד אני נזכרת בו בהקשר שלנו.

"הוא נצמד אלי עד כדי כך שכל כאב שנותר על פני השטח בינינו מתפוגג, הופך לחוט מקשר במקום לגבול תוחם."

הרבה פעמים זה תואם אותנו. הלילה היה שוב כזה.

ואז השיחות בבוקר.. ובכנות? אני מפחדת.

כי פתאום אני לא מכירה אותך. כמה זרה הפכת בין רגע.

אני מצטערת, אני יודעת כמה בטח קשה לחשוף דבר כזה על עצמך. לדבר ככה, בבוטות כזאת על כל מה שכמעט אף אחד לא יודע. אבל הפחדת אותי.

כל הזמן הזה, היית קרח ריגשי?

אני בערתי ונשרפתי ועוכלתי מבפנים, ניצוצות הופכים ללהט וחום ורגשות מסתערים כמו להבות,

בזמן שאת... לא הרגשת כלום?

אז מה היה בינינו לעזאזל כל החצי שנה האחרונה? את מי הכרתי אם לא אותך? ואיך את מסוגלת להגיד שאהבת אותי כשרגע אחרי את אומרת שלא מרגישה דבר?

הרי את בין האנשים היותר מתוקים שאני מכירה. רגישים, עדינים. ויש בך כל כך הרבה שבור שהתקלקל שזה רק מושך אותי, אני יודעת כמה נשרף ונפצע.

אבל את זה לא הכרתי, כי זו לא את. זו לא את.

אני מפחדת פתאום להרגיש.