פצעים ונשיקות

ווווווובא לי לכתוב, כרגיל, ואני לא כל כך יודעת מה.

היא אומרת שרצתה לדעת מה אני חושבת על אתמול, ואני? קשה לכתוב דברים כאלה בבלוג. זה לא במקום לכתוב מעבר לזיכרונות מקוטעים וחזקים בכתב נטוי, אחרת למה זה הופך אם לא לפורנו?

אבל אני,

אני אף פעם לא מפסיקה לשחזר דברים בראש בתקופה שאחרי. כזאת דפוקה אני, רדופת זיכרונות שכדאי לי לשכוח ושלעולם לא אעשה זאת.

כל מגע קטן, כל מבט בעיניים, כל לחישה. 

או לפחות נדמה לי, כי אולי היו יותר מידי מכדי לזכור וקצת קשה לאפסן כמה שעות רשומות היטב במוח אחד קטן.

באלוהים שאין לי מושג ירוק למה אני כותבת את כל זה עכשיו.

אולי בכלל לא אפרסם את הפוסט.

בא לי לעשות משהו, משהו נעים. בא לי ללכת למאיה ולשבת איתה על הנדנדות בפארק בעין חמד עם סיגריות ואולי אפילו קפה אח"כ על הספסלים.

בא לי לצאת קצת ליום הירוק הזה שבחוץ, נמאס לי להירקב בבית כשכל כך יפה ויש לי אוטו לזוז איתו מפה.

אולי אלך להתקשר למור, לשאול אם בא לה להסתובב קצת.

לא בא לי לחזור לבסיס, איפה שהרחובות שטופי השמש היחידים שקיימים הם רחובות של דפ"צים,

איפה שבמקום גלידה בהתבטלות נינוחה של אחת בצהריים בעיר יש עליות משמר וסיורים ופריקות,

איפה שבמקום רוח קרירה וקרני שמש על עור חשוף יש מדים מגעילים ובמקום פינוק של ילדה חופשייה בתקופה הכי נעימה בשנה יש פיקוד ואחריות וויכוחים.

אני יודעת שנשמעת כמו ילדה קטנה וקטנונית שחוזרת על עצמה כל פוסט, אבל כל כך נמאס לי מהצבא, כבר עכשיו. איך סוחבים עוד שנה ככה? איך לא מתפרקים?

ותוהה אם זה עלוב מידי לשבת לבד על נרגילה בגינה.

הגינה שלי כל כך כיפית במזג אוויר הזה שבא לי למות. אולי נרגילה לבד זה לא עצוב מידי.

אני ואיזה ספר. נבדוק. :)

עריכה, 14:00

[מה יש לי מעריכות השבוע??]

יצאתי החוצה, חלצתי כפכפים ופסעתי בזהירות על הדשא, מתחמקת מדבורים. כל כךךךך יפה בחוץ ואני חייבת לנצל את זה!! אשכרה סופרת שעות ליומי האחרון בבית לשבועיים הקרובים, זה מטריף אותי. מחר בשעה הזאת אעבוד כבר.

כל כך כל כך מדהים בחוץ ואני חייבת סיגריות גאד דאמט.