פצעים ונשיקות

כואב לי לחשוב על מה שיש לי להגיד לך.

יש לי יותר מידי לכתוב ואני מפחדת להוציא.

יש לי מילים בראש. הרבה מילים בראש. נאומים שלמים, אם מדייקים.

זה הזמן המתאים מכל להוציא אותם, כי כרגע יש לי אומץ.

וזה הזמן הגרוע מכל להוציא אותם, כי כרגע אני לא יכולה לעשות את זה. לא לעצמי. ואיכשהו גם לא לך.

בינתיים בעיקר נושכת שפתיים,

מקווה שלא אתקל במצב פתע בו הכל יפקע.

והשפתיים עוד נשוכות, ולא ממני. השפה העליונה בעיקר. אבל היא מחלימה, לאט לאט, ואיתה גם אני.

וול, הפוסט הזה לא הניב הרבה יותר משכתבתי בבוקר. שכחתי בכלל שכתבתי אותו היום.

אני עצורה כל כך, אבל מכורה לתחושת האצבעות על המקלדת השטוחה של הלפטופ הקצין שלי. שאגב, חושבת שטיפה דלוקה עליו, לעזאזל איתי. מה הקשר עכשיו מה.

לא ברור מה קורה איתי. רק דבר אחד נראה מכאן...

אני צריכה גשם.