פצעים ונשיקות

את חייבת להפסיק להתעסק עם הראש שלי.

אני בונה לי חזיתות כלפיך ומגבשת יחס ועולם שלם של מה אני חושבת עליך, ואז את אומרת משהו ומשפט או מילה אחת מפוררים הכל.

אני מדברת איתך בראש שלי, או במקלדת שלי,

אומרת לך כל מה שהייתי רוצה שיאמר אבל לא מוצאת את הזמן והאומץ להגיד באמת. אני מרוקנת עליך הכל וסוגרת אותך באיזושהי קופסא שבלתה כבר משימוש חוזר,

מקווה שלא אפתח אותה שוב לפני שתעלה אבק.

והנה את, באה לקראתי, לא מסוגלת לעזוב אותי בכל פעם שאני מתרחקת. קרן אומרת שזו עוד תכונה שלך, את לא מסוגלת לתת לי לחיות בשקט. חייבת שאהיה כבולה אליך באיזשהו מובן.

אני לא בטוחה שאני מאמינה לה. הרי הבעיה העיקרית היא שגם אני לא מסוגלת לעזוב אותך במנוחה...

אני כבר לא יודעת מה להגיד לך. באמת שלא.

הייתי שולחת לך את כל הפוסטים האחרונים במקום להתעסק עם זה בעצמי עכשיו, לתת לפרצי הזעם הישנים שלי לטפל בהכל.

אבל אני חושבת שאולי הם אגרסיביים מידי. לפחות ביחס למשפט האחרון שלך.

ארזון אומר שאנחנו צריכות לדבר פנים אל פנים, כי הדרך הרגילה שלנו זה בסמסים.

יום אחד אני אפסיק לשאול אנשים מה לעשות איתך.

...

נדמה לי שסבא שלי גוסס.