פצעים ונשיקות

תמיד היה בינינו משהו, נדמה לי שמאז שהכרנו.

ואני לא מפחדת להודות בזה עכשיו כי ככה או ככה לא יוצא מאיתנו כלום, אז בעצם גם אני אני חיה באשליה כלשהי ואת אפילו לא מרחרחת בכיוון,

עדיף להוציא את זה מאשר לאבד שום דבר בעצם.

אז אני מדברת, ועכשיו הכנות.

היה בנינו משהו, למרות שהנשיקה היחידה שהייתה בערך היה ב7 דק' בגן עדן, המשחק הכי דבילי אבר, שאיכשהו ההתערבות שלך גרמה לנו לשחק במרתף של ליאור.

והיה בנינו משהו, למרות שתמיד היו אחרות. אני הייתי עם מישהי, את היית עם מישהי, משהו היה בינינו. עמד בינינו.

וניסינו לדבר, ניסינו לצאת למרות שאף אחד מעולם לא קרא לזה בקול דייט. אני חושבת שאפילו אמרנו שבכלל זה לא.

אבל זה ניסה להיות, התאמץ, כשלא הסתכלנו.

ומשהו עוצר אותנו, איכשהו בכל פעם שאנחנו מנסות להתקרב משהו עוצר. כאילו יש איתנו קצר, תיקשורת שנתקעת, תיזמון לא נכון, משהו כלשהו.

וזה מעצבן כי אנחנו בעצם לא כל כך שונות. בליבה שלנו, לא מאוד שונות. 

ואני לא יודעת למה הייתי חייבת להוציא את זה, ואם אי פעם תקראי פה שוב אולי לא תדעי שזו את בכלל [למרות שה7 דק' קצת מסגיר] אבל חבל לי. חבל לי להתאמץ כל כך לטפל במשהו שכבר חצי נמצא. חבל לי שלא הולך.

משהו חבל פה.

הלכתי להשקות גינה ולהתקלח, יום יפה בחוץ. :) וגופיה חדשה. וויהי.