זה אמור להיות אני ששואלת מה נשמע, ואת מספרת שהיה לך יום סבבה, שתי תאונות דרכים ואין פצועים קשה או הרוגים.
זה אמור להיות אני שרוצה לצאת לים ואין לי עם מי ואז אני יכולה להיזכר בך ולהציע לך וזה בכלל לא יהיה מוזר ששתינו מסתובבות בבגדי ים ולא שוכבות אחר כך בשום מקום. אפילו לא מתנשקות. סתם חוזרות הביתה מלאות חול, כל אחת לביתה.
זה אמור להיות שמשעמם לי ואני קצת מפחדת בבסיס כי מתפרק לי קצת הבית ואני יכולה להתקשר אליך ולכמה דקות לא תהיי מערכת היחסים הכי ארוכה שלי ואני לא אהיה מערכת היחסים הראשונה שלך, אלא סתם מישהי ברשימת הטלפונים שלי שיודעת להרגיע אותי קצת.
ככה זה אמור להיות.
זה אמור להיות יציאות לקפה שלא צובט בלב אם מספרים בהן על הדייטים הגרועים האחרונים שהיו לנו ואז נשפכים מצחוק, או טוב[גרוע?טוב?גרוע?] יותר, מספרות על הדייט המוצלח האחרון ועל זו החדשה שרוקדת בלב ואין טינה או קנאה או שום דבר מסקאלת הרגשות הללו בכלל.
ככה זה פאקינג אמור להיות.
אין לי כח יותר למשחקים.
אין לי כח להתחלפויות מצב הרוח שלך ולגישה שונה בכל שיחה. אין לי כח לאמץ לעצמי גישות שונות כלפיך. אין לי כח למשיכה הזו. אין לי כח לריב או לחשוב או להרגיש.
אני רוצה שדברים יהיו פשוטים. אני רוצה להיות מסוגלת להתקדם.
זה לא בהכרח אומר שאני רוצה לנתק אותך מהחיים שלי. אני רק רוצה שדברים יהיו פשוטים שוב, והייתי רוצה להגיד כמו פעם, אבל אולי מעולם לא היה לנו את זה...
וזה הפוסט השלישי ביומיים האחרונים,
אני כותבת יותר מידי ומעצבן אותי שאני כותבת כל כך הרבה בהקשר אליך. זה עוד מעט יהפוך להיות הבלוג שלך.
שכחתי שפעם הייתי כותבת כל כך הרבה גם על האחרות, אבל היי, כבר עברה שנה וחצי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
