פצעים ונשיקות

אני חושבת שמוטב שאכתוב זאת עכשיו כי אולי כשיגיע הזמן לא אוכל...

אז אני מספידה אותך בעודך בחיים, אמנם גוסס אבל בחיים... כי בשבילי האיש שהיית כבר הלך לבלי שוב, אני חושבת.

סבא, אני לא יודעת איך מתחילים דבר כזה בכלל. איך מדברים.

אולי בגוף שלישי קשה פחות.

אז הדבר הראשון שעולה לי לראש כשאני חושבת על סבא שלי הוא הצחוק שלו. חוש ההומור המשגע שלא עזב אותו, ולא משנה באיזה מצב הוא היה. גם כשחשבתי לפעמים שהוא לא ממש שם איתנו, פתאום סבא זרק איזו בדיחה שמיד גרמה לכולנו לחייך. אני חושבת שזו אחת התכונות הכי יפות שיצא לי להכיר בחיים.

קשה לי לדעת שעכשיו הוא לא יהיה פה בשביל לגרום לכולנו לחייך גם כשקשה, ואני יודעת שדווקא לו זה בטח היה חשוב,

כי זו התכונה הבאה הנפלאה שהכרתי בו: אהבת המשפחה.

סבא היה אדם של בית, של טיפוח הנחלה שלו והצאצאים שבה, של עבודת כפיים והתמסרות למשפחה. אני מאמינה שהוא פשוט לא רצה לחיות בלי הבית, בלי האנשים שלו סביבו, ואולי לכן עזב דוקא עכשיו...

סבא, אני רוצה להגיד לך תודה. תודה על כל מה שעשית למעננו, למען המשפחה שלך,

תודה על האדם הנדיר שהיית, תודה על מי שאיפשרת לנו להיות. תודה על מי ומה שאתה עדיין מייצג בשבילי.

קשה לי לחשוב שעכשיו אני צריכה להגיד את זה לאחד האנשים הבסיסיים ביותר בחיים שלי,

אבל נוח על משכבך בשלום...

חשבתי על שני שירים באוטובוס בדרך הביתה, מיליון כוכבים של עמית פרקש וjar of hearts של כריסטינה פרי. לא היה לי כח לחפש אף אחד מהם, אבל רציתי לשמוע אותם.

תוך בערך שתי דקות הם צצו לבדם בפלייליסט שלי, אחד אחרי השני. וזה לא שירים שמתנגנים בתדירות גבוהה כלכך.

אמא עשתה בדיקות לקראת הביקורת שלה היום.

אז איזה כח עליון שזה לא היה שהביא את שני השירים שרציתי ביחד, אלוהים או קארמה או מוחמד או בודהה,

בבקשה תעשה שהסרטן לא חזר.

אני לא חושבת שהם יהיו מסוגלים לעמוד בזה הפעם.