פצעים ונשיקות

כותבת מהאינטרנט הפיקטיבי שלי [כי בעצם אין קווים בבית והתחברתי דרך הפלאפון של אח שלי, וברגעים אלו אני אונסת לו את חבילת הגלישה לדבריו].

איך מתחילים לספר מה קורה איתי?

הבית קורס, כמעט פשוטו כמשמעו.

חזרתי הביתה כידוע בשני כי קיבלתי טלפון שהמצב הורע וסבא שלי גוסס. ביקרתי אצלו ובשלישי הייתי שוב בדרך אליו כדי להחליף את אבא שיוכל ללכת הביתה לישון קצת..

כשהתארגנתי שמתי לב לריח של עשן, ולצבע מוזר של האור שנשפך דרך החלונות על המקלדת. פתחתי את התריס ואז גם שמעתי את זה, פיצפוץ כזה, התפצחות של להבות וזרדים. יצאתי החוצה וחוץ משמים אפורים לא ראיתי עשן מיתמר. אבל הרחתי, ושמעתי, ומשהו היה מוזר. זה לא הרגיש כמו מנגל שיגרתי בסביבה.

אז התקשרתי לאמא והתייעצתי אם להתקשר למכבי אש, ולשמחתי שמעתי לעצתה והתקשרתי. והם הגיעו, ואני עזבתי.

סבא, בי"ח וזה.

השעות הבאות היו נוראיות. זה התחיל בזה שסבתא ואלי התפרצו לחדר מדיפים ריח חרוך, וסבתא אמרה שפינו אותם מהבית בפיג'מות. הלכה להחליף את החלוק בבגדים שהיו לה במקרה בתיק ליד המיטה. הם סיפרו שנכנסו שוטרים והעיפו אותם מהבית, שאמרו להם לעלות לירושלים ברגל אם צריך כדי להתרחק. שהם תפסו טרמפ לעיר עם אמבולנס. שאמא ואחותי מסתובבות איפשהו בעיר בפיג'מות ברכב של שכנה שאספה אותן.

זה המשיך בטלפונים מקוטעים מהדיירת שאומרת שאורים בטלוויזיה את הבית אפוף להבות, בדיווחים מזדמנים מאנשים עם אייפונים, בטלפונים אחד אחרי השני של חברים ששמעו גל"צ ורוצים לדעת אם אני צריכה עזרה או מקום לישון בלילה.

וזה המשיך, והמשיך, והמשיך.

כמה שעות אח"כ כבר התפנה הכביש ויכולתי לחזור הביתה, וכמעט חטפתי שבץ באוטובוס. הכל שרוף. הכל מושחר. הגינה המהממת שלי, החלק בבית שאני הכי אוהבת חוץ מהמיטה. החצר. השדות. הייתי בטוחה שאחזור ואמצא שישליקים במקום תרנגולות, אפר במקום כלבים.

תודה לאל, אף אחת מהחיות לא נפגעה. חוץ מזה שכולן קצת צבועות באדום, שמסתבר שזהו צבעו של הריסוס ממטוסי הכיבוי.

אדום דם. שפוך על כל הבית שלי. סמיך, כבד ומסרב להתנקות. על כל הבית.

הבית עצמו לא נפגע, אבל זה לא משנה את גודל ההרס מסביב. חורבן מוחלט.

נשבר לי הלב, באמת שנשבר כשאני חושבת על אבא שלי ואיך הוא מתמודד בימים האלו. כל מפעל החיים שלו כבה אתמול. וזה כן פשוטו כמשמעו. אבא שלו עומד למות. ומפנים אותו מהנחלה שלו בקרוב מאוד, בגלל הכביש הדבילי הזה.

היו פה אמבולנסים וניידות וכבאיות כל אתמול וכל הלילה. עכשיו בדרך חזרה מצריפין התקשרתי שוב להגיד ששוב יש אש לא רחוק מאיתנו. לא הכל כבה.

יש עצים שבוערים ונשרפים מבפנים. יש גיצים בכל מקום. שאריות של החיים.

זה מה שנשאר לנו פה.. שאריות של החיים.

ואני?

מתמודדת.

כמו שאני תמיד צריכה לעשות. כמו שלמדתי.

אני מפנה את כל הרגשות והתחושות האישיים שלי לטובת המשפחה. עושה ספונג'ה במקום לישון באמצע הלילה כשצריך. יושבת כמה שעות בבי"ח למרות שאין מה לעשות שם באמת. תומכת.

למדתי שאסור לי להיות אני, אסור לי לחשוב על עצמי, כי אם אחשוב על עצמי אתפרק. אם אחשוב ואנסה לתפוס את מה שקורה סביבי אלך לאיבוד.

ומסביבי, הם חלשים פה. הם זקוקים לעזרה שלי. צריכים אותי יותר משאוכל להועיל לעצמי.

אז אני מחפשת תחושה של בית מידי פעם. כמעט ישנתי אצל מור. דיברתי קצת עם הדר. תחושות של בית. אני משתדלת.

ומחר בסיס, מזל שגם שם אני גרה לא מעט זמן ומרגישה במקום...

ואומרים שלמרות שצרות באות בצרורות, יהיה טוב.