פצעים ונשיקות

כולם אומרים לך להיות חזק, 

אבל מתי מגיע השלב שאתה מתפרק?

אני חזקה. חזקה מידי אולי.

אני מושכת באף, עוצברת את הדמעות וממשיכה כרגיל. פנים באדמה, ראש מורד, אבל סוחבת.

מתפקדת, מפקדת, עובדת. מתנהלת כאילו יש לי איזה בטריות למקרה כזה, מצבר ספייר סודי.

אפילו צוחקת לפעמים כשצריך.

ואנלא נשברת. אני לא בטוחה מתי אפשר ומתי מותר. ואם לבד או ביחד. כי כולם אומרים "תהיי חזקה",

ואולי אני חזקה מידי...

סבא נפטר בשבת בבוקר. אמא התקשרה בדרך לבית כנסת להודיע לאבא, ככה שידעתי כבר מ8. 

והעברתי ככה את כל היום.

בצבא.

עם הידיעה הזו והכאב הזה והדמעות האלו.

חזרתי הביתה מיד במוצ"ש, ראש דואב וגוף עייף. כולי עייפה. אז הלכתי לישון, והיום אחרה"צ הייתה הלוויה, ועכשיו כולם בשבעה פה למטה.

ואני רק רוצה לברוח קצת. אני יודעת שזה מוזר.

אבל יש לי שלושה ימים מהצבא, ואני לא רוצה לבלות את שלושתם בלשבת ולהגיש כוסות מים לאנשים שיושבים. לא מסוגלת.

כן, זה אנוכי. כן, זה נורא ואיום מצידי לחשוב על עצמי.

אני רוצה להיות פה ולתמוך באבא ובסבתא והדודות ולעזור כמה שאפשר. אבל אמא אמרה ובצדק, שיהיו פה המון אנשים שיבואו לעשות את זה. לנחם. ולא מצפים ממני להיות פה כל הזמן.

וברגע שהבנתי את זה, התחלתי לחשוב קצת גם על עצמי. על השקט הנפשי שלי.

על ללכת לבד לים ולידות אבנים באופק [כמו שחייל שלי הציע], על לצאת לקפה במבשרת רק כדי לשמוע חברים מדברים ולא את המחשבות, על סקס רק בשביל הפעילות הפיזית שמדחיקה הכל. אני חושבת על לשבת עם אנשים נושנים על סיגריות רק כדי לא להיות לבד עם המשפחה.

זה ממש נורא?