פצעים ונשיקות

פאק, לא כתבתי מה שאמנם אולי שבוע אבל מרגיש כמו נצח, הודות לקווי האינטרנט שנשרפו.

אבל יש אינטרנט והפלא ופלא, יש גם 5 דק' לכתוב.

אז כמובן שאני פה.

מה קורה איתי?

אני בשבעה רוב השבוע, כשלא מפרפרת כמו מפגרת בין הבסיס לבית. אני שונאת אותם על שהקפיצו אותי, ושונאת את זה שלירון כנראה יוצאת לקצונה בסופו של דבר.

אבל היי, לפחות התקבלתי לתגלית. גייז. וזה רק חמישה ימים אבל זה עדין מדהים שיש משהו כזה טוב בתקופה כזו קשה.

ויש כנס משתחררים השבוע. ואני הולכת. 

ויש מצעד עוד מעט ואני מתרגשת לכבודו כבר חודשיים אז כדאי לו מאוד להיות מהמם כמצופה.

ושכבתי אתמול עם מור אבל אני אפילו לא בטוחה שאפשר לקרוא לזה לשכב כי כל הכימיה נעלמה. זה כאילו שכחנו מה זה סקס ביחד. 

וזה פאקינג אנחנו. אני ומור. הילדות שהיו מזדיינות לפחות פעמיים בשבוע גם כשהיא הייתה בצבא, אלוהים יודע איך הצלחנו. במשך שנה. 

זה אנחנו. לא חשבתי שאי פעם ייגמר לנו מזה. 

ולא הצלחנו. היה חסר משהו. זה היה מאולץ מידי, ומאומץ מידי, והרגיש לא נכון. אז שתינו התייאשנו באמצע ופשוט הלכנו לאכול.

כמה מוזר זה. זה כאילו שפתאום יגידו לך שהשמים ירוקים. מה שהיה נכון כאקסיומה בשבילך עד עכשיו פשוט התפוגג.

אז הערב אני מצליחה להתחמק מהבית [למרות שזה כבר עכשיו גורר תגובות שליליות] ויוצאת לי למקווה, מותשת ומוטרדת מכך שמחר הים שאני וקוקי מתכננים כבר חודש וחצי הולך להתבטל. כי צריכים אותי בבית והרי אני יוצאת היום.

אבל אני לא מסוגלת להחמיץ, לא את סתיו ולא את חמישי בערב. בעיקר לא את השילוב של השניים. אמן שהיא לא תבריז, כי בעצם אני לא מדברת איתה אז אין לי שום דרך לדעת בוודאות.

קיצר יהיה טוב.

ויצאתי. :)

צ'או!