רק כשמתתי כולם הבינו כמה זבל היה בארונות שלי, ובמגירות.
הם התחילו לפנות דברים, לחלק דברים, לפזר.
את הכבד שלי למשל תרמו לילדה קטנה שעברה תאונה. את הריאות לבחור חולה סיסטיק פיברוזיס שהייתי הסיכוי האחרון שלו, ההזדמנות האחרונה.
את כל הדברים האחרונים שלי הם חילקו לאנשים שזכו בי, מלבד העיניים בעצם. אפילו את העור שלי לקחו, כשחתמתי על כרטיס האדי היה לי ברור שטיפשי להוריד איתי לקבר משהו שלא יוכל להועיל יותר אולי מלבד לתולעים שיעזרו לי להתפרק מהר יותר-
אבל את העיניים, העיניים שלי, לא אני ולא הם יכלו לסבול את המחשבה שבלוויה שלי מישהו אחר יסתובב ברחוב עם הקרנית הכחולה שלי. זה טיפשי, אני יודעת בדיעבד וידעתי את זה גם ברגע בו חתמתי על התרומה, אבל זה מין עניין אישי כזה. העיניים שלי היה הדבר שהגדיר אותי, וכנראה גם הם הבינו את זה.
אבל לפני זה אף אחד לא זכר שהסבונים במקלחת, למשל, אלה שהאחים הביאו מאירלנד- הם היו שלי. אלו שעשו מים בצבע ורוד וכמויות מוגזמות של קצף.
רק כשהכל נגמר זה היה תופס איזה מישהו במפתיע, הוא נכנס לשירותים ובאמצע הדבר הכי לא קשור היה מעיף מבט בסבון על המדף וחוטף כיווץ לבטן ודקירה בלב.
את השטויות האחרות שלי הם מסרו. את הבגדים לגמ"ח, כי אף אחד מהקרובים לא שקל אפילו למדוד אותם בעצמו, את הספרים והמחברות לילדים נזקקים, את הקוסמטיקה השאירו לשימוש כללי שאף אחד לא נגע בו במגירה באמבטיה. את הכרית הקטנה שלא יכלתי לישון בלעדיה בלילה ותמיד חלמתי שיקברו אותי איתה עם הניחו על המצבה. חוק דפוק של המדינה, אסור לקבור עם חפצים. רק סדין לבן ואני, זה מה יש. את הדברים שפילחתי בטעות מהצבא הם שלחו לבקו"ם. רק עם מזכרות הילדות הם נתקעו.
מה עושים עם בובה מיניאטורית של בלרינה ששכבה כל כך הרבה זמן במגירה עד שאף אחד לא זכר מאיפה היא הגיעה?
מה עושים עם חבילה של מכתבים ששמרתי מהשולחן בכיתה ה'?
מה עושים עם ארבעה צמידי פלסטיק ממצעדי גאווה שונים שהצטברו במשך השנים?
מה עושים עם מחזיק המפתחות שקיבלתי ליומולדת 5?
מה עושים עם ערימות של זיכרונות של אדם מת?
הם ניסו לפנות דברים, לפזר, לחלק. היו דברים שהם שמרו בארגזים. היו דברים שכאב להם מידי לדעת שבכלל היו קיימים.
רק כשמתתי כולם הבינו כמה זבל היה בארונות שלי, ובמגירות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
