פצעים ונשיקות

אני יודעת שעוד קצת מוקדם לכתוב פוסט סיכום שנה, אבל...

אני מנסה לחשוב על השנה הזו. ראש השנה מגיע.

מה הייתי השנה?

נדמה כאילו היא לא זזה. נמתחה כמו מסטיק. כבר שנה שאני תקועה באותו חור.

שנה שאני במהלול עם אותם האנשים, שנה שהאדם האחרון שאהבתי נשאר אותו האדם,

שנה בה הצטיינתי וחלמתי ולחמתי וטיפחתי חיילים ואשליות,

שנה של התהוללת במסיבות והתפרקות בברים וחשבונות טלפון היסטריים בניסיון להשכיח קצת את השגרה שכואבת בגרון ושנה של אוכל ובן&ג'ריז כדי לחדול מלהרגיש ריקנות, רק להתמלא,

שנה בה חזרתי לישראל חד-פעמי ותוקנתי קצת כי התחלתי לסטות מעט הצידה, שנה בה שאפתי את הרעל שנודף ממני ומאחרים, תרתי משמע ואפילו תלת,

שנה בה הכרתי מקרוב אנשים יקרים ואהבתי אותם ושנה בה חדלתי מלהאמין באהבה,

שנה בה התפרקתי לרסיסים והתאפסתי מחדש במובנים רבים אחרים, התפקסתי, 

שנה בה איבדתי הכל והרווחתי במו ידיי מיליון דברים אחרים.

שנה בה חייתי, והזמן נמתח כמו מסטיק.

בשנה הבאה אולי אשב על המרפסת. בשנה הבאה אהיה בסילבסטר בבית.

בעצם בשנה הבאה אהיה בסילבסטר באיזה מועדון, מנשקת מישהו שאני לא מכירה או אולי מישהו מוכר, אפילו עד כאב.

בשנה הבאה אטוס לחו"ל. ברלין, פרו, לונדון, ארגנטינה, אמסטרדם, ברזיל, רומא, קוסטה-ריקה, מדריד, וויאטנם, כרתים, ניו זילנד, סיני, אירלנד, יפן, שוויץ, הודו. כל מקום אפשרי.

בשנה הבאה אעבוד, ואחזור הביתה גמורה מיום עבודה לערב בילוי שהרווחתי. חצי מהחברים שלי יהיו משוחררים ובתל אביב, החצי השני משועבדים לצה"ל. בודדים ישארו בסביבה כמוני, אולי. אחזור מיום עבודה ואצא לפאבים גם באמצע שבוע.

בשנה הבאה אעשה פסיכומטרי. שלושה עד ארבעה חודשים של רביצה על השטיח בחדר עם כוסות תה וקפה פזורות סביבי, ספרי פסיכו ענקיים פתוחים על המיטה והמוח שלי נוזל מהאוזניים עם כל החרישות שאטחן. אבל אוציא ציון ששווה להתגאות בו, כי אני יודעת שכשאני רוצה אני יכולה.

בשנה הבאה אוהב, גם אם איבדתי אמון.

בשנה הבאה אמשיך לחלום, גם כשיהיה לי הכי קשה לסגור את העיניים.

בשנה הבאה אנשום שוב. ואהיה אני.

השנה הבאה הולכת להיות מדהימה, אני מרגישה את זה.

גם אם אתה לא כאן והמשפחה בבלאגנים וגם אם הבית שרוף ויעבירו אותנו לגור בקיבינימאט ואגלה שאיבדתי טריליון חברים ולא אמצא את עצמי ואעביר חודשים בלהתפטר מעבודות רק כי אני יכולה,

בשנה הבאה יהיה טוב. אני מרגישה את זה.

חג ראשון שלא תהיה איתנו, וקצת הרבה עצוב להתחיל ככה שנה.

אז כן, מוקדם מידי לכתוב פוסט כזה, ועוד אחד כל כך אופטימי. אבל זה בשבילך, כדי שתדע שלא גידלת ילדה לחינם,

ובשבילי, כדי שישאר לי במה להאמין גם כשחשוך.

שנה נפלאה לכולנו.