פצעים ונשיקות

העצב שבי עכשיו חשוף, ובעצב אני מתכוונת לעצבים, אלו הפיזיולוגים. לא עצב רגש. למרות שגם הוא מתפתח.

בעצב החשוף שלי, אפשר לגעת בו עכשיו.

השיחה איתך פתחה אותי, פירקה אותי קצת.

אני אפילו לא בטוחה כמה היא הייתה אמיתית, כמה הרגשתי אותה לפני שהתחלנו לדבר, ממה נבעו בכלל הדמעות. אני לא בטוחה שהייתי מקיימת איתך את השיחה הזו שעה או שעתיים לפני, ובטח ובטח שלא מחר בבוקר.

אבל לילה עכשיו, והכל פתוח בי, עדין וחשוף.

רגיש להפליא.

כל המתיקות, והרוך, וכל מה שיגרום לי לספר לך עכשיו שאהבתי אותך כל כך ואני עדיין אוהבת. זו אהבה שונה עכשיו, כן, אבל משהו קטן לעולם לא ישתנה ולא יפוג.

זה מה שגורם לי לסמס לך ולהתנצל, כי לפעמים אני מרגישה שהקיום שלי מכאיב לך, כמו כשאת אומרת שאת מרגישה חרטה ואשמה בכל פעם שאנחנו ביחד.

אני לא.

מבחינתי 10 הדקות האלו שפשוט ישבנו הכי צמודות שאפשר, הכי מחוברות והכי קרובות מכל הבחינות, ופשוט הבטנו אחת בשניה בעיניים עם עולם שלם מלא במבט-

הדקות האלו אמרו הכל.

אני מצטערת. אני מצטערת שהדרך שלי להתגבר על אנשים היא לחפש את התכונות השליליות שבהם ולהתמקד, לכעוס, לשנוא. ככה אני מנתבת את כל הרגשות שלי לכיוון ההפוך, מסיתה את מה שיוקד מלאהוב ללשנוא. הרגשות הכי קרובים בעולם שלי.

הבעיה היא שאת מקשיבה לי, את מקשיבה למילים שבי.

את מאמינה לי ואני שונאת את עצמי כל פעם מחדש, איך שאני גורמת לך לחשוב שמשהו לא בסדר אצלך ושאת האכלת אותי חרא ושאת לא אדם טוב.

זה לא נכון. זה בא ממני, ואני הורסת אותך, מורידה לך את הביטחון העצמי וצופה בעצמי מקלקלת אותך. 

אני הרעה בסיפור הזה, ולפעמים אני לא יודעת איך את לא רואה את זה. או אולי את כן, ולכן את לא אוהבת לראות אותי, לכן את מרגישה מועקה כשאת איתי. אולי את עושה לעצמך טוב בזה שאת מעדיפה להימנע ולברוח.

חבל שאני נוגעת בזה עכשיו, חבל שאני מפרקת את כל החומות שבניתי בתוכי תשעה חודשים, אבל אני חייבת את זה לך וקצת לי.

היה לי נורא לשמוע אותך מדברת על דניאל. דקירה של פיגיון זעיר בלב עם כל תיאור נוסף שלך, וכשאמרת שכואב לך בגללה- חצי חיוך מריר שלא הבחנת בו. לא הבחנת שזה בדיוק מה שאני מרגישה עכשיו.

אני יודעת, את גם הרגשת אז משהו. אבל את אוהבת מישהי חדשה, אוהבת באמת, ולמרות שאני כבר בספקות מה זה לאהוב באמת ואיך זה מרגיש במערכת יחסים- מה שיש לך איתה שונה לחלוטין ממה שהיה לך איתי. וזה מכאיב, בכל פעם מחדש.

אני לא אומרת שרע לי בחיים עכשיו.

כלומר יהיה טוב. שנה חדשה ושיחרור וזה, וכן יש בנות באופק, והרבה.

אבל אנחנו משהו שישאר בי. אולי, כנראה יום אחד זה יפסיק להיות ככה, אבל כרגע זה אמיתי.

לפעמים אני לא זוכרת למה אמרתי לעצמי שאסור לנו לחזור, אבל העיקר שאני זוכרת שאמרתי. ולפעמים אני מרגישה שמיצינו כל דבר אפשרי, שזה גם לא יוכל לחזור. ולפעמים אני מרגישה שאולי זה היה הדבר האמיתי. ולפעמים לא. לפעמים אני זוכרת מה זה לנשום.

כמו עכשיו. עכשיו זה זמן טוב ללכת לישון,

כן, במיטה שלי שבמקרה היא כחולה ואני אספר לעצמי שהכל יהיה בסדר.

שאת בטח לא תעני על זה הרבה כי את לא מספרת לי מה את מרגישה בצורה כזאת. 

אני מקווה שלא תצטערי בבוקר שסיפרתי לך את כל הדברים האלה, או בכלל. גם אם כן, אני באמת, באמת מצטערת. על הכאב ועל החפירה ועל הסיטואציות שאת נקלעת אליהן בגללי ועל הקיום שלי במציאות שלך ועל זה שעדיין לא טוב לך כמו שמגיע לך.

אוהבת.