פצעים ונשיקות

חתכתי לתל אביב, פשוט ככה.

משהו בי לא התחבר, לא הסתדר, ואסמס אחד שבר הכל.

קמתי וארזתי את עצמי לתוך שני תיקים קטנים, לקחתי את המפתחות מאבא ועזבתי.

מוזיקה באוזניים, חלון פתוח שסוחף פנימה את הירוק של שער הגיא ואת הלמות הרוח וריח המכוניות על הכביש המהיר,

עצירת אחת בודדה בתחנת הדלק של פז לקנות מצית. נשארה לי סיגריה אחרונה.

קצת שרה בקול, אני והמחשבות בַלבד שלי, וחצי נסיעה אני והמחשבות כשמאיו על רמקול בטלפון.

חניתי אצל קרן בבית, וכשעליתי היא כבר הרתיחה מים לקפה. ישבתי על אדן החלון שבולט החוצה מחדרה כמו מרפסת זעירת מימדים אל תוך הרחוב התל אביב הצדדי, נשענת על התריסים הפתוחים, מאפרת על המדרכה שלוש קומות מתחתי.

כמו חלק מסרט, או טוב יותר, כמו החלק הזה בפנטזיה שלי של גילאי ה20 כבר מאז שאני בת עשרה בעצם.

ממש כמו הפנטזיה שלי, זה היה לקום מאוחר בשבת בבוקר ולרדת למכולת ברחוב ליד לקנות קרואסונים ולחם וגבינה ועגבניות לארוחת הבוקר.

זה היה לטגן חביתה עם בצל שממלא את הבית בריח מתוק, לקלות פרוסות חלה, לחתוך סלט קצוץ דק דק ולהוסיף גבינה בנדיבות.

זה היה להיזרק ככה מול הטלוויזיה עם האוכל ושמיכה, ובין סרט לסרט לעצור לפנות את הכלים ולהחליף לקפה ולמאפים שהבאנו.

זה היה לחזור לישנוצ בחדר החשוך עם הרעש של המאוורר.

לחלום על אתמול.

האתמול היה פחות צפוי.

אוכל עם המפקדת שהצליחה לדחוף את עצמה [יכולתי להרוג את קרן], פאב עם לירן שקרן הזמינה [ובכך פיצתה על הפאדיחה הקודמת]. קצת ירוק בתוך כל עננות העשן שם, קצת בירה, קצת הרבה התנשקות.

קצת זיפים.

ואני מבולבלת, וצריכה עוד סופ"ש עכשיו בבית רק כדי לנוח שוב, אבל לא יקרה.

מחר צבא ולהמשיך לצלול לתוך הבילבולים, קצת לטפל בת"ש כדי שכשאעבוד בסוכות באמת יהיה לי אוויר.

בא לי תה, וסיגריה. בא לי.