פצעים ונשיקות

אני באמת שוקלת לחסום שוב את הבלוג,

ואני אפילו כבר לא יודעת למה, הרי לחסום אותך לא יחסום אותי ממך. 

אולי רק מלהגיד יותר מידי, כמו עכשיו למשל.

אבל אני צריכה להתפקס, אני צריכה להפסיק לשמוע שירים בלילה ולהתגעגע לתקופות שלא היו, אני צריכה להפסיק לתלות את השיעמום שלי בצבא באם יש לי למי להתקשר בדקות הקטנות או לא. אני צריכה להפסיק להתמלא מריקנות.

אני צריכה להפסיק לכתוב.

יש בי דחף לחסום את הבלוג, ומהצד השני אני רק רוצה שכל זה כבר יגמר.

מצבי הרוח הגלמודים האלה בלילה שגורמים להכל להישמע עצוב כלכך, והרי רק היום חייכתי חיוך מרוח שכזה ואמרתי שטוב לי.

הרכב שחזר לבסיס עשה לי נפלא. מדהים כמה הדברים הקטנים הם שמשמחים אותי כל פעם מחדש. ובאמת הייתי שמחה היום, לא זייפתי.

גם אתמול, כשישבתי בגן הפרטי שלי בבסיס עם הטלפון והסיגריה והשמים שהתחילו להיראות סגריריים והרוח הלא-חמה שפרעה בעדינות את העלים סביבי- הכל נראה טוב יותר. והייתי מאושרת.

אז כן, אני צריכה להפסיק לכתוב בלילה ולהתרגש מדברים לא דברים. אני צריכה להפסיק להתאהב בריק.

One last miracle...

-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-