פצעים ונשיקות

והנה, הוצאתי את זה לכבוד השנה החדשה.

לא שידעת מה לענות לי, ואני לא בטוחה שאצליח ושיש לי כח לשחזר את השיחה... אבל היה מה שהיה ואנחנו לא חוזרות. לא הפעם בכל אופן, אבל אסור לי להגיד מילים כאלה כי אני צריכה לראות את העתיד שלי בלעדייך.

אני כל הזמן מחכה לרגע הקריסה - טוב, נכון שעברו רק איזה 8 שעות מאז, ובחצי בו לא רקדתי כמו פסיכית פשוט ישנתי - אבל לאורך כל שעת השיחה ההיא הרגשתי כבדה, הרגשתי רע, ואחרי שהלכת וחזרתי פנימה...

אני לא יודעת מה קרה שם אבל ניצת בי משהו שלא רצה להפסיק לרקוד, שרצה לנשק את עדי ואת זוהר ואת מאיה ואת כל מי שהיה שם [לא שעשיתי את זה] ולהתחבק עם ליאור ותום וכל השאר [את זה דווקא עשיתי],

ניצת בי הדחף לחגוג. להשתחרר ממה שהיה, לסגור שנה שלמה מלאת הדר ולפתוח אחת חדשה נטולה. פתאום להיות מי שהייתי לפניך. אפילו לא כמו הסילבסטר, שפשוט סגרתי ופתחתי שנה- עכשיו אחת בה אני מתקדמת הלאה בכל כיוון אפשרי, ועם זאת חוזרת להיות כאילו לא היית.

אני מרגישה... משוחררת. ומחכה לקריסה שלא מגיעה. אני חושבת שאולי כשאהיה במחזור או משהו ואתגעגע אליך כמו גיהינום אז אחשוב שזו הקריסה, שהנה הרגשות שלי מתפרצים ובלה בלה בלה. אבל כבר עכשיו אני יודעת שזה יהיה בסדר, הרי אני בסדר עם זה עכשיו כשאני שפויה אז קצת הורמונים לפה או לשם לא מטרידים אותי.

אני אוהבת ועוזבת אותך, משאירה אותך מאחור.

כותבת ומדברת על נושאים חדשים.

בא לי כבר לראות את לירן, להבין מה יש בי כלפיו. בא לי להרגיש.

ומהצד השני... אני בסדר עכשיו גם עם סתם להשקיע בחברים. 

אולי פחות להשקיע בעצמי, הרי אני כבר שלמה עם עצמי מספיק כדי להיות שלמה עם מישהו אחר בזוגיות- זה כל היופי בלעבור את גיל ההתבגרות- אבל כן, להיות עם חברים ולהנות מזה, לא להיזדקק לבן זוג. סקס פה ושם לא יזיק, כמובן, אבל זה בסדר גם להיות לבד, אני חושבת.

כל עוד יש לי את מאיה וליאור ושוקי וקרן וכל האנשים שאני אוהבת, אני לא חייבת להיות לבד. לא באמת.

התחלתי את הפוסט הזה בבוקר, עצרתי באמצע כדי ללכת לבית הכנסת ולהתרגש עד דמעות כשאח שלי קיבל על עצמו את המסורת המשפחתית ותקע בשופר של בית כנסת... אבא שלי התנפח מגאווה, וכמה טוב לראות אותו מחייך. התחלתי לכתוב בבוקר ועכשיו כבר 12 וחצי,

זמן מצויין לכל הדעות לפרוש באמירת שנה טובה וללכת להתקלח ולאכול כמו חזירה.

:)

צ'או!