פצעים ונשיקות

לא באמת בא לי לכתוב, פשוט לא בא לי שהפוסט האחרון יהיה האחרון.

עבר לי דחף הכתיבה קצת. שזה מוזר כי אני כותבת כמעט 7 שנים. אבל טוב נו, היו לי כמה תקופות כאלו, זה יחזור לי...

בכל אופן, למרות שאני גם לא מרגישה שאני נשמעת כמו עצמי עכשיו-

רק לספר שהכל עוד בסדר, אני עובדת וטוב לי ואני שפויה והכל.

יש גן חיות והרבה זבל, יש רגעים יותר או פחות מצחיקים בעבודה [השאלות של המבקרים ממש מצחיקות, אבל ממש, וזה שנשרפתי שוב רק בכמה מקטעים של הגוף- פחות].

יש בקושי זמן לדבר עם חברים אבל ניסיון אמיץ שבינתיים עולה יפה לשמור על קשר עם הבסיס [שוקי, דניאל, אולג. אפילו(!!!) התקשרתי ללילך. ולירן סימס. כאלה].

יש ניסיון עלוב יותר להמשיך ולצאת בערב [מקווה ווידאו. המקווה מדרדר לאיטו, הוידאו מתחיל להתחבב עלי יותר ויותר. רק שדניאלה מהממת]. אני כל כך עייפה אחרי שעות העבודה שזה לא נתפס, ולא עייפות צבאית כזו שאתה מת לישון סתם ככה כי נמאס- עייפות קשה. ממש קשה. נעצמות לי העיניים בכל מקום, שורפות כבר מ4 בצהריים, ואני נרדמת כמו תינוקת במקום לפגוש חברות. קשה המצב.

ניסיון אחרון שכבר עכשיו ממש קשה לי איתו והוא התחיל רק אתמול- גמילה מבן&ג'ריז. קניתי את "הקופסא האחרונה" השבוע ואני מריירת רק מהזיכרון שלה. ממש קשה לי בלי הגלידה עם הסרט שלי.

חוץ מזה, סבבה. סביר כזה. נתנאלה מהגן מתוקה, וגילי חמודה ואפילו תמרה, כלומר יש אנשים בעולם. 

אני מניחה שאני בשלב של נחיה ונראה.... :)

*55 יום!

נ.ב.

שיא הבא לי להחליף עיצוב, שיא האין לי מושג לאיזה.

נ.ב.2 

עידכנתי עיצוב, רק תמונה בעצם. למרות שרציתי להחליף רקע אבל וואטאבר. חורפי משהו.

ואגב, לא חושבת עליה יותר מידי. מתחילה טיפה להתגבר, אחרי הסצנות אחרונות.

גאה בעצמי כי למרות שהיא בירושלים ואני בירושלים, אנחנו לא בירושלים ביחד. כלורמ אנחנו לא נפגשות או מדברות על להיפגש או מזכירות את המצב ביחד.

איפה התקופות שהיא אמרה שקשה לה לדעת שאני בעיר בלי לראות אותי...