"ובהזדמנות זו אני רוצה להגיד תודה לסא"ל אלי מועלם, שפושט את המדים ויוצא לחיים האזרחיים בעוד כשבועיים. אלי, במשך 25 שנים, פיקד וחינך דורות של חיילים, מפקדים וקצינים. אין גדול וחשוב מלחנך אדם, להנחיל בו ידע ודרך ארץ, להכשירו...."
ואני, מה איתי?
גם אני עוזבת עוד חודש. 44 יום. 43, ו3 שעות, ליתר דיוק.
עוזבת.
לא חוזרת.
מפסיקה להיות מפקדת?
אף פעם.
לא מפסיקה להיות מפקדת. לפחות מקווה שלא.. מקווה שאשר כזו, כי כמעט בכיתי היום בנאום המשעמם להחריד שנתן האל"מ ושהזכיר בו את אלי. למה, אתם שואלים?
כי הבנאדם היה מפקד במשך 25 שנה מהחיים שלו, הכשיר אותי ועוד מאות אחרים, ועכשיו הוא עוזב. וזה סוף תקופה, כי בעצם גם אני עוזבת, ושנינו ביחד נהיה קצת מרוחקים באזרחות פתאום. הרגשתי כאילו הוא מדבר גם אלי. אל העבודה הסזיפית, שגרת היום הקשה של להיות אחראי לאדם אחר ולפעולות שלו. לחינוך שלו. לגידול של ילד שאינו שלך.
אז למרות שכתבתי את "קיפוד אחרון", מסתבר שהיום בעצם היה היום האחרון שלי בביסל"ח. אחרון בהחלט, כי הסוף קרוב כל כך.
יש לי שבת אחרונה בשבוע הבא, ואז יומולדת ושבועיים אח"כ חפש"ש. מי היה מאמין שזה כבר מגיע...
אני עייפה מידי בשביל לכתוב את הפוסט הזה,
לא הבנתי עד כמה אני עייפה עד שדחפתי את הפנים למגבת אחרי המקלחת ופשוט ניקרתי שם כי היה חשוך.
אז כדאי שאכתוב את מה שכבר שכחתי אבל רציתי ביום אחר...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
