פצעים ונשיקות

זה מדהים כמה שאפשר להרגיש מצב הורמונלי, ממש להרגיש אותו. זה מצחיק, כי זה אמור להיות פיזית נדמה לי, אבל בעצם זה משפיע נפשית.

אני אשכרה מדוכאת עכשיו. מדוכאת, אמיתי.

מכלום. כלום.

אין שום סיבה שבעולם, טוב לי ושמח כף אמחא בלה בלה. משתחררת עוד רגע ולא מפסיקה לזיין על זה תשכל,

יומולדת עוד רגע וגם בזה לא מפסיקה לדוש,

בדיוק הגיעו לי ספרי הפסיכומטרי, אני סוגרת שבת אחרונה מחר ומתכוונת לנוח ברובה כי המ"כ החדש, הצעיר והאידיוט שלי, הילד הקטן יטחן במקומי כי בעצם זו שבת ההסמכה שלו שאמורה להציב אותו לתפקד לבד אבל עם השגחה.

כל זה ממש נחמד,

עד שאני יוצאת לאפטר שאמור להיות משמח וחמוד ואני מוצאת את עצמי עצבנית להפליא ועצובה באופן תהומי.

נתקלתי בזה קצת אתמול בערב, כשיצאתי לסיור רגלי לבדי מסביב לבסיס כדי למפות תקלות בגדר שלנו, והייתה שקיעה כל כך יפה שבמקום לנצל את האור שלה ולסיים את הסיור רק עמדתי וצילמתי אותה.

מהממת. 

כמו הסוג שפעם היינו שולחות זו לזו, מתפנקות על סמס השכמה עם תמונה של זריחה ועיטור של "מתגעגע קטן".

נהיה לי קצת עצוב, ואמנם הצלחתי להפיג את זה כי ישבתי עם נאור ולירן כל הערב על הגיטרה ורק שרנו וצחקנו איזה שלוש שעות,

אבל בלילה זה קצת חזר. הייתי צריכה לדבר, אז דיברתי, למרות שידעתי שלא אמור להיות לה שום דבר להגיד על זה ושבעצם זה חסר פואנטה ורק ייבש אותי.

אבל זה היה לפרוק.

כמו שרציתי לעשות היום, עכשיו, לפני שגיליתי שעשקו לי את האוטו.

מדוכדכת, רק רציתי סיגריה. זה הכל. יותר מידי לבקש? והייתי בדרך לקפה וסיגריה,

הכי אמיתי שלי, הכי פשוט, חולצת פיג'מה ונטולת איפור, הג'ינס הראשון שמצאתי שממילא תמיד בראש הערימה. בלי תיק, בלי כלום. נטו אני.

אני לא חושבת שהיא ראתה אותי ככה פעם, לא מאופרת או לא לבושה, אולי רק אחרי מקלחת בלילה.

הייתי בדרך לנשום, וחתכו אותי ככה, אין אוטו. אין ביטוח על האוטו של אחותי שבחו"ל. סעמק.

והזמנתי את גילי, סוגשל,

התחלתי שיחה והיא הייתה בבית אז אמרתי זרקתי את ה"אמרת להזמין ונתראה" הזה שישב לי על קצה הלשון מאז השיחה האחרונה לפני שבועיים.

היא יוצאת עם חברה, אבל אולי עוד תיצור קשר הערב. יש לה את המספר.

נחיה ונראה מה יהיה, רק להפסיק להיות מטומטמת שנקלעת לעצב, רק להפסיק.

כל כך הרבה זמן הייתי סתם שמחה - בעצם לא סתם, ממש בהיי, ובעצם בדיוק מאז ה100 יום [לפי מה שאור אומר] שזה יוצא בדיוק 64 יום של שמחה- כל כך הרבה זמן שאני כבר לא זוכרת איך מתמודדים עם עצב. אז אני נתקעת בו כמו טירונית צעירה, לא מודעת להשלכות שלו.

הייתי צריכה לאכול עכשיו גלידה ולראות סדרה מטופשת.

הייתי צריכה להיכנע לדחפים, לאכול מלא שוקולד ולשכוח מהעולם בחוץ.

במקום זה אני כותבת, כמו תמיד.

נראה מה יצא לי מזה...